לורה, תביאי חתימה לילד

מה לעזאזל חשב מי ששלח את ג'ודי ניר מוזס שלום לקבל את פני הגברת הראשונה של ארה"ב? מה לעזאזל חשבה אשת שר החוץ כשבחרה את בגדי ה"רק ירדתי רגע למכולת" לכבוד קבלת הפנים בנתב"ג ומה, בשם אלוהים, חשבה בליבה לורה בוש בעת המפגש.

קבלת אורחים רמי דרג המגיעים מחו"ל הוא הליך המעוגן בפרוטוקול. מדובר במסמך רשמי בו כתוב מי אמור לקבל את האורח בשטיח האדום, את מי מזמינים לעמוד בשורת לוחצי הידיים, מי יתלווה לאורח במכוניתו, וכן, אפילו מה צריך ללבוש. אבל באופן לא מפתיע, ברפובליקת הבננות המכונה ישראל, לא תמיד טורחים לקרוא את המסמך. מה הסיפור? מביאים שני סטנדים עם דגלים, מזמינים את השגריר, נציגי הדתות בישראל וכמה סבלים ונהגים מרשות שדות התעופה שרוצים לפגוש סלבס, וזהו – לא?

היעדר הפורמליות, שלא לומר חוצפה, הוא משהו הטבוע באישיותנו הישראלית עמוק כמעט כמו הצלקות מגחלי המנגל של יום העצמאות. בתחילה עוד התייחסו בעולם התרבותי ל"חוצפה הישראלית" בהבנה ואפילו מצאו אותה חיננית, אבל אחרי 57 שנה הבדיחה כבר ממש לא מצחיקה. חוסר הנכונות שלנו להתנהג באיפוק, להסתחבק קצת פחות, להפסיק להתיימר להבין בכל עניין ביטחוני ואולי גם לשאול קצת פחות שאלות חודרניות מתחיל ממש לעצבן את ידידינו (עם דגש על "ידידים", לא "אחים שלי") שמעבר לים. הערת "הרגליים היפות של קונדוליסה" מבית שרון, הריצה לספר לתקשורת של בן אליעזר ש"קונדוליסה אמרה לי" והשאלות של אנשי התעשיות הביטחוניות בביקורם בארה"ב, שהוגדרו על ידי האף.בי.איי "ניסיון ריגול", הן רק כמה דוגמאות מביכות.

הסחבקיות בשילוב תרבות ה"סמוך" הופכת לא אחת ביקורי אח"מים מחוץ לארץ לבלגן ישראלי טיפוסי. ראו ערך ביקור אליל הכדורגל רונאלדו, שהמפגש שלו עם שמעון פרס ומספר ילדים נבחרים הפך חיש מהר להתנפלות המונית, שבסופו הוא חולץ מהמקום על ידי כוחות הביטחון. דווקא ביקורו בעיר ללא חוק רמאללה עבר בצורה מסודרת ומאורגנת. לא עבר שבוע ולורה בוש הגיעה לביקור מתואם ומתוכנן בכותל ובמסגד אל אקצה. הסיור אומנם עבר בשלום אבל ברחבת הכותל היא נתקלה בקריאות, שדרשו לשחרר את ג'ונתן פולארד, וליד המסגדים קראו חברי תנועה מוסלמית קיצונית קריאות גנאי לעברה. מאבטחיה של הגברת בוש נבהלו וקיצרו את הסיור, לא בגלל שבאמת נשקפה סכנה מוחשית לגברת הראשונה אלא כי בארה"ב קריאות גנאי בסביבות הנשיא ואשתו זה פשוט לא מקובל. אז מה? תגידו, קצת טמפרמנט ים תיכוני, מה הסיפור? אבל זה לא, שם המשחק הוא חוסר ארגון משווע שאפשר לתלות אותו באובר-רגישות דתית או סתם בחוסר מקצועיות. ואגב, ביקורה של הגברת בוש בירדן וברשות הפלסטינית עברו ללא כל תקרית – אז מי פה בדיוק עולם שלישי?

ואם כבר מגיעה ארצה לורה בוש, אשתו של מנהיג העולם החופשי, את מי בחרנו לשלוח לקבל את פניה בנתב"ג 2000? לא אחרת מג'ודי נמ"ש. עם או בלי קשר לפרשת פטרזיל-איילון, האם פני הפרחה העשירה, שהיא במקרה אשת שר החוץ, הם הפנים שאנחנו רוצים להציג כפרצופה של המדינה? חוסר הרגישות והיעדר הטעם הסדרתי המלווה את הקדנציה של ג'ודי כאשת שר החוץ דורשת הסקת מסקנות גורפת – מהג'ינס שבחרה למספר סיורים ממלכתיים, בהם ביקור בבית הקברות היהודי בפולין והנחת זר על קבר החייל האלמוני ועד הופעתה הבלתי נשכחת בהלוויית האפיפיור. ג'ודי מייצגת היטב את הישראלי המעצבן וגס הרוח שכולנו מתביישים לפגוש בחו"ל, ובדרך כלל מנסים להתמזג עם הטאפט כשהוא מחליט לעשות רעש במוזיאון מאדם טוסו, להאכיל את הג'ירפות בגן החיות המלכותי או להתפלח בלי לשלם לרכבת באמסטרדם. איזו שיחה יכולה חברתם הטובה ביותר של הד"צים לרקום עם הטקסנית, השמרנית שהיא אשת נשיא ארה"ב? פטפוט על רוחניות עממית והורוסקופ עם הנוצרית המאמינה הוא באמת רעיון מצוין. מה חשבה בליבה לורה בוש, שכל שערה על ראשה מונחת במקומה ומסורקת למשעי, על לוק הג'וני רוטן ד-לה שמטאע של אשתו של סילבן – פריצה אופנתית או פריצות מזרח תיכונית?

ואגב, אפשר גם אחרת. תסתכלו למשל על גילה קצב. אשתו של נשיא המדינה היא דוגמה לדמות בלתי כריזמטית בעליל, העושה את עבודתה בצורה המכובדת, הצנועה והראויה ביותר. התנהלותה לאורך כל הקדנציה, ובביקורה של לורה בוש בפרט, ראויה לציון לשבח. החל בלבושה הפשוט אך המכובד, ועד התנהלותה הידידותית בעודה אוחזת בידה של הגברת בוש בעת הסיור בכותל המערבי ובמשכן הנשיא. כשצפיתי באיזו חינניות היא הובילה את האורחת ללחיצת ידיים לפני דגלי שתי המדינות, בדיוק לפי הפרוטוקול, חשבתי לעצמי שאולי עוד לא אבדה תקוותנו.