יש גבול

הקמפיין של "מעריב", בראשות אמנון דנקנר ודן מרגלית, עומד למות בשקט למרות ההנשמה המלאכותית שמעניקים לו יוצריו. בשורה התחתונה מדובר בקמפיין חסר כתובת - מלבד סיסמא כללית של "עברתם כל גבול" ו"אי אפשר להמשיך כך יותר", אין לקמפיין הזה מען, ואיש לא צריך להשיב עליו או לתת את הדין. זה קמפיין של מובן מאליו, הידוע לכל, ללא כל חשיפת פרטים חדשים או כתב אישום ברור. עולה ממנו שבעצם כולנו אשמים, כל אזרחי מדינת ישראל.

הקמפיין הפך כבר למכתב שרשרת נואל באינטרנט, שעליו עושים "העבר הלאה" (Forward) ובסוף "מחק" (Delete). בהעדר כתובת ומשיבים/נאשמים, תוך מספר ימים יתפייד לו הקמפיין. כבר בגיליון האחרון של פנאי פלוס, שפורסם ביום רביעי, הסבירה ג'ודי ניר מוזס כיצד היא הופכת להיות יאיר לפיד הבא בלב הפריים טיים של ערוץ 2, היא לא רואה אף אחד ממטר. המושחתים ומקרוביהם יתעלמו עד יחלוף זעם, ובהשאלה מדבריה של מוזס שלום (במשפט העסקת העובדים הזרים) יסננו "אז אנחנו מושחתים, אז מה?".

גם עיתוי פתיחת הקמפיין מוזר, שכן לא התגלתה לאחרונה פרשיית שחיתות יוצאת דופן בחומרתה (ו"מעריב" לא טרח לגבות את הקמפיין באיזה תחקיר עסיסי משל עצמו). מה היה, אם כך, הניצוץ שהצית את הפתיל? אולי פרשיית ג'ודי-מדונה, והניסיון לפטר את עוזרו של השגריר בארה"ב. ג'ודי מהווה סיבה טובה מאוד להצדיק את התגייסותו של "מעריב" לתופעת השחיתות, שכן ג'ודי זה "ידיעות".

צפיתי באמנון דנקנר כשהתראיין אצל לונדון וקירשנבאום, ובטרם נשאל דבר, התפרץ וטען שהוא יודע מה הולכים לשאול אותו, וכך יצר תחושה של "על ראש הגנב בוער הכובע". מתי גולן מגלובס כתב על הקמפיין: "נמרודי נלחם בשחיתות", וטען שעל מנת שהמאבק יהיה יעיל, יש לבוא אליו בידיים נקיות. זו אולי הסיבה שלקמפיין גויס דן מרגלית, עיתונאי עם דימוי של איש בעל יושרה, דימוי שלא דבק בדנקנר ובוודאי שלא בנמרודי.

ברור שכולם נגד השחיתות, כולל המושחתים עצמם. השאלות שצריכות להישאל הן נגד מי צריך לפעול, איזו סיבה יש למי מאתנו שלא להצטרף לקריאה? ללא שאלות אלו מדובר בדמגוגיה חלולה במיטבה, ממש כמו קריאתו ההיסטורית של אריק שרון במרכז הליכוד: "מי בעד חיסול הטרור?". הכתובת צריכה להיות ברורה לגמרי, והיא מוסד היועץ המשפטי לממשלה המשמש לשיטת הממשל בישראל גם כתובע הכללי. לאחר נפילים כמו שמגר, אהרון ברק ויצחק זמיר, קמו דורות של יועצים משפטיים חלשים כמו יוסף חריש, אליקים רובינשטיין ומני מזוז, שמרחו חקירות, דחו החלטות, והיו רופסים במסקנותיהם. מדוע אם כך אין "מעריב" מכוון את הקמפיין לשם? יכול להיות שבחר במודע לא לעשות זאת?

המאמר ההיסטורי שהציל את דרייפוס, "אני מאשים" של אמיל זולא, הצביע על כתובות מדויקות, נקב בשמות ודרש להעמידם למשפט. גם דן מרגלית, בחשיפתו את חשבון הדולרים של לאה רבין, הפנה את הגילוי לכתובת ברורה, ולא הותיר ברירה ליועץ המשפטי לממשלה דאז, אהרון ברק, אלא לפתוח בחקירה.

קו ההגנה של דנקנר - מי שלא מצטרף, שיתבייש, הוא מניפולציה פוחזת ולא מנהיגות לוחמת. בבכיינות לא יוצרים מנהיגות, ואת זה כבר אמרו רבים לפני. הקמפיין נועד כדי שמשהו אחר מלבדם יעשה את עבודת ביעור החמץ, והם ב"מעריב" יעודדו אותו ביבבות "אי אפשר ככה יותר"? אינני מתבייש לומר שאני לא מצטרף ולא מתבייש. אני, הקטן, גרגר החול אשר על שפת הים לעומת עיתונאי העל של מעריב.


הקמפיין "עברתם כל גבול" מזכיר את הקמפיין "מושחתים נמאסתם" שכמעט הצליח. יוצריו מתגאים בלמעלה מ-2,200 תגובות חיוביות באתר האינטרנט של "מעריב". גם אני שלחתי תגובה, תחת הכינוי משפטן מרעננה, דומה בתוכנה למה שכתבתי כאן, ולאחר המתנה של שעה וחצי היא לא פורסמה. לתומי חשבתי שאולי יש עומס תגובות כבד, או שיש לי בעיות תקשורת, או רחמנא לצלן וירוס (מה עם קמפיין נגד וירוסים?). על כן, שלחתי שוב את התגובה, אך לשווא. במטרה לבדוק את המחשב שלי שלחתי תגובה שלישית: "כתבה חבל על הזמן" מאת חנניה מבת-ים, וראו זה פלא, תוך פחות מדקה וחצי הופיעה התגובה הנושאת את המספר 602. נשמתי לרווחה כשהתברר לי שאין לי בעיות במחשב, אבל אז גם התחוור לי שמישהו מסנן אותי, מישהו לא מוכן לשמוע ולהשמיע את הביקורת שלי (משיחות בקרב חבריי, מסתבר שאני לא היחיד). הביקורת היא עניינית, נעדרת פנייה אישית לכותבים ולא פוגעת בתקנת הציבור. סליחה אם אני מפריע למשהו שם ב"מעריב" להטיל את פצצת הדמי, אני, הקטן, אל מול איתני התקשורת. רק חסר שתופיע לי במייל בת קול אלקטרונית: "מיהו הלז שינסה להשקיט את הבאזז?"