רגע לפני שאנחנו נפרדים מכם

סדרת גמר הפלייאוף בכדורסל בין מכבי ת"א להפועל ירושלים, הבאה עלינו לטובה, מסקרנת מכמה סיבות טובות, האחרונה בהן – כמובן – היא התוצאה. זו ידועה מראש כבר מספטמבר. למעט השעה הביזארית של פתיחת המשחק הראשון (19:15), שהעדיפה ליום אחד את הכדוריד הישראלי על מפת ערוץ 5 על פני ליגת אוראנג', הכל צפוי ומתוכנן עד לאחרון הפרטים. חוץ מההפרש. אבל בכל זאת הסדרה הזו תוריד, קרוב לוודאי, את המסך על כמה מדמויות המפתח של הכדורסל הישראלי בשנים האחרונות.

פיני גרשון

פנחס גרשון, כפי שכונה טרם ההסדר עם יואש אלרואי, פיזר רמזים עבים מאוד כבר בדקות הראשונות של פתיחת הספארי בברסי, כי המשחק האחרון בסדרת הגמר יהיה גם האחרון שלו כמאמן פעיל. אם באמת יהפוך גרשון את דבריו למעשים, צריכים להודות שהאיש הוא אחד ממאמני הכדורסל המוכשרים ביותר שדרכו כאן על הקווים. אסור לשכוח את האליפות עם הגליל ואת הגביע עם ירושלים, הישגים שלמעט מאמני מכבי ת"א, איש לא טעם כדוגמתם.

אי אפשר גם לקחת ממנו את האחריות לשיקום התדמית והמעמד של מכבי ת"א בארץ ובאירופה מאז הגעתו. נכון, הבדיחות היו סרות טעם יותר מפעם אחת, הסגנון לעתים לוחמני וקטנוני מדי וגם השמחה לאיד מוגזמת, אבל כשביטון ויערי יתנו את האות לגזירת הרשתות במלחה, פיני גרשון יוכל לצעוק בשקט למיקרופון של לילך סונין, "אמא הבאתי אליפות, גביע ואליפות אירופה, וגם עשיתי קצת אבו עלי על שמעון מזרחי". בכבוד.

קני ויליאמס

לא באשמתי, באמת שלא, קני ויליאמס מקבל את הסימון "החוצה" מהכדורסל הישראלי. את החץ מראה לו, לכאורה, האיש שסיכן את מעמדו הציבורי ואת תעודת היושר שלו במשטרה, בשביל להביאו באמצע העונה - דני קליין. אבל קליין הוא רק הפקיד החותם על צוו הגירוש. ויליאמס, לא נדון כאן בתרומתו המקצועית, ניסה לשחק אותה מטומטם בפרשת הדרכון, לא הבין על מה המהומה בפרשת ספר (פרשה שאני לבדי המצאתי וניפחתי, כזכור) וגרוע מכל, פתח את הפה על האיש הלא נכון - יורם חרוש.

לא בגלל שיורם חרוש קשוח כמו צביקה שרף או אימפולסיבי כמו ארז אדלשטיין - רצוי לא לפתוח עליו את הפה, ועוד במהלך העונה. יורם חרוש הוא האדם האחרון שנכון למתוח עליו ביקורת, משום שהוא ישר כמו סרגל ולעולם לא מוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה. את השיחות עם שחקניו הוא מנהל בארבע עיניים והוא לעולם לא משתמש בתקשורת כדי להעביר מסרים לכוכביו, גם כשהוא מתפוצץ מבפנים. אחרון הג'נטלמנים בכדורסל הישראלי. על כן, ולמרות שהעניין עבר בשקט יחסי, הסיבה האמיתית לכך שקני ויליאמס יצטרך לארוז את כתובות הקעקע ואת הדאנקים המדהימים למקום אחר, היא בעיה רצינית בשיקול הדעת.

נייט האפמן

לפני שנתיים, כשנחת כאן האפמן, הוא היה שייך לדרג ב' של האמריקאים המשחקים באירופה. מבחינת מכבי הוא היה הימור. היתה לו יד סבירה מחצי מרחק ולא רעה מהשלוש (השנה, עם ההתקדמות במשחקו, הפסיק לקחת זריקות מעבר לקשת), הוא היה אתלט מצויין יחסית לגובהו, אבל סבל משדיפות יחסית לעמדת הסנטר. הוא היה טווינר אמיתי - סמול פורוורד כלוא בגוף של פאואר פורווד בשלבי פיתוח. ויותר מכל, כולם דיברו על הבעיה המנטלית שלו.

שתי עונות מאוחר יותר ונת'ניאל האפמן נחשב לסנטר הטוב באירופה. הוא הוסיף 12 ק"ג, משחק לואו פוסט מצויין והשתפר משמעותית במשחק ההגנה. מתומר שטיינאהאואר בלונדיני הוא הפך להיות טים פלאוארס משופר (זוכרים? הסנטר הלבן של קאנטו שאימלל את ג'ונסון ומגי מתחת לסל.) מילד עם בעיה של דימוי עצמי הוא נהפך לפרוספקט NBA לגיטימי ולגבר שיודע מה הוא מחפש בצבע. שחקן, שחקן.

אני, אגב, משתייך לקבוצת הטוענים שהאפמן יתקשה מאוד ב NBA, בוודאי אם יתעקש על עצמו כסנטר. אבל הקעקוע על הזרוע מבהיר שהאפמן חייב לעצמו לפחות את ההתנסות, גם אם במחיר של כישלון כואב, כדי שיוכל להגיד לעצמו שלא ויתר על החלום. בינתיים, עד לסיבוב הבא באירופה, תודה ולהתראות ואל תשכח לרשום אחוזים מהחוזה על שמו של דיוויד בלאט.

כמו כן צפויים להעדר בשנה הבאה:

1. אנתוני פארקר – שהוכיח לעצמו ולסקאוטים האמריקאים שהרגל שלו בריאה לחלוטין. הוא בשל לחזור למקומו הטבעי, והאורלנדו מג'יק בדיוק מחפשים מחליף למייק מילר.

2. דני קליין – שהתחייב כי אם יעלה מחקירת המשטרה שהיה דופי בהתנהגותו, יחזיר את המפתחות של הפועל ירושלים. הלוואי שהחקירה לא תעלה דבר. אבל אם כן, תודה גם לדני קליין על הפיכת הפועל ירושלים לאלטרנטיבה הכי תחרותית ועקבית למכבי ת"א מאז הפועל ר"ג של שימי ריגר.

3. מרק בריסקר, בורקו רדוביץ', היווד וורקמן – כולם מסיימים חוזה ויחפשו עתיד טוב יותר, חלקם בעסקים, חלקם עדיין על הפרקט, מדשדשים לקראת הסוף הבלתי נמנע.