אוהד צרפת בעל כורחו

הזהות, לא כל שכן, הזהות האתנית – לאומית, היא דינאמית וחמקמקה. אנחנו מרגישים אותה, והיא משפיעה לא מעט על חיינו, אבל לרוב אנחנו לא מצליחים להגדירה, או לבטאה במלים. מעטים הרגעים בהם הזהות מופיעה צלולה ובהירה ומדברת בעד עצמה. רגע כזה חוויתי ביום שבת ה-26.3.2005 בשעות הערב, בעת הצפייה במשחק הכדורגל בין ישראל לאירלנד. זהותי היתה ברורה יותר מאי פעם, הרגשתי אירי בכל רמ"ח אברי, ירוק יותר מעשבי הבר בימי האביב. התמוגגתי לשער שהבקיע מוריסון בדקה השלישית, וחיכיתי בקוצר רוח לשריקה המסיימת, ואז הופיע עבאס סוואן משום מקום ושיבש את עולמי.

כדי שלא אובן שלא כהלכה אדגיש, שאין לי כהוא זה נגד יוסי בניון, יניב קטן, עידן טל ובנאדו והשחקנים האחרים - נהפוכו. בניון שחקן נפלא, קטן, בנאדו וטל משחקים בקבוצה אותה אני אוהד. אבל יש לי ועוד איך בעיה, עם הפסטיבל הלאומי שמלווה כל משחק כזה. פסטיבל לאומי, שפוסח עלי ומשאיר אותי מחוץ למשחק, והרי בכל משחק כדורגל צריך לקחת צד ומה שנשאר לי זה הצד השני.

יהיו כמה נאיביים שיקפצו ויגידו מה לספורט ולפוליטיקה. אך הספורט לעולם לא היה מנותק מהפוליטיקה, וגם לא צריך להיות מנותק ממנה. אין משהו שמעצב ומתחזק זהות יותר מספורט, בעיקר משחק הכדורגל, שיש כאלה שמכנים אותו ובצדק הדת החדשה. במשחק הכדורגל יש תחרות בין קבוצות, יש הזדהות קבוצתית כמעט מיסטית, שלפעמים גורמת ללכידות קבוצתית יותר ממוצא אתני או דתי.

מנהיגים במשך ההיסטוריה הבינו זאת והשתמשו בכך: גנרל פרנקו ששלט בספרד בתחילת המאה העשרים, היה פטרונה של קבוצת הכדורגל המצליחה ריאל מדריד, ובמשך שנים רבות נהנה מפירות ההצלחה שלה. והדבר כך עד היום. ראיתם פעם ריאל – נגד ברצלונה? הדיקטטור פירון נישא בזמנו על כנפי הצלחת נבחרת ארגנטינה שזכתה בגביע העולמי בשנת 1978. היוונים עד היום שיכורים, ולא מאוזו, מאז זכייתם בגביע אירופה בשנה שעברה בפורטוגל.

ישראל כמו כולם, אולי יותר מכולם, ניצלה את הספורט לצרכים פוליטיים, מאז ומתמיד. מי ישכח את המשפט "האלמותי" של טל ברודי "אנחנו במפה ונשארים במפה", לאחר שמכבי ת"א ניצחה את צסק"א מוסקבה או "הדוב הרוסי" כפי שצעקו העיתונים אז. או את החגיגות בבריכה בכיכר מלכי ישראל לאחר שמכבי ת"א זכתה בגביע אירופה בבלגראד ב-1977. מי ישכח איך שרת החינוך, שבניגוד לכל פרוטוקול אולימפי, קפצה על הפודיום לנשק את גל פרידמן שזכה במדליית הזהב בשייט באולימפיאדה האחרונה. כל הישג ספורטיבי הכי זעיר, במקצוע הכי זניח, הופך להיות הישג ציוני – לאומי. הישג שמנפח את האגו הלאומי. ניצחון דוד על גוליית, ניצחון מעטים מול רבים, ניצחון המוח היהודי מול הכוח של הגויים. בתוך הנוסחה הזאת אין לי ולא יהיה לי מקום, אני בדרך כלל מחוסר ברירה ומרוב גועל, הופך להיות אוהד ציבונה זאגרב, פזארו, צסק"א מוסקבה, או הופך לכמה רגעים לאירי גאה.

במקרה הזה מי שקילקל את החגיגה הקטנה שלי היה עבאס סוואן, השחקן הכי מושמץ במדינה, השחקן שבאופן אישי אני מאוד מחבב. שחקן שמזכיר לי את מאתיוס, אחד השחקנים הגרמנים הגדולים בהיסטוריה. סוואן, כשמו כן הוא, מהווה סלע גרניט, עליה מתנפצות ההתנשאות והגזענות הגועות מגרונותיהם של אוהדי ושדרי הכדורגל היהודים בכל מגרש. וגם את סוואן הפקיעה לנו התנועה הציונית לאומית בערב שבת, כאשר אוהדי בית"ר גיירו אותו בו במקום (ב"ידיעות" נכתב שצעקו לו "יהודי – יהודי") כדי שיוכלו לעכל את גודל המעמד. למחרת הגדירה אותו העיתונות "גיבור ישראל". בהקדמה לראיון עמו אמר המראיין המדופלם עודד בן עמי בערוץ 2: "ניפחת את איבר הגאווה הלאומית שלנו". באחד העיתונים נכתב בפרשנות על המשחק "מציון תצא תורה", ונראה שגם סוואן בעצמו נסחף בחגיגה הלאומית והצהיר "שימחתי את כל המדינה".

אך ידידי עבאס, אני מאוד שמח בשמחתך, מעטים מהפלסטינים בישראל הגיעו למעמדך, השער שהבקעת הוא השיג אדיר בקנה מידה ישראלי ואף בינלאומי, אבל קצת נסחפת, אלא אם אתה מגרש אותי ועוד כמה כמוני מהמדינה. אותי לא כל כך שימחת, מה לעשות. אתה אומר שאולי השער הזה יתרום לדו קיום, מהפה שלך לאלוהים. תעזוב דו קיום, הלוואי שהשער הזה יביא סוף סוף לבניית מגרש כדורגל בסכנין. הלוואי שהשער הזה יביא לכך שיתחילו לספור אותנו בישראל בתור בני אדם, שלא לומר בתור אזרחים. הרי אתה יודע שבשבת הבאה אתה תחזור להיות ערבי מלוכלך ומחבל בפיהם של אוהדי בית"ר, שבעצם צועקים בקול את שרוב האוהדים האחרים אומרים בשקט ובנימוס. אתה תחזור להיות שחקן ברוטאלי בפיותיהם של שדרי הכדורגל רמי וייץ, אבי רצון ומאיר איינשטיין. אותו איינשטיין שנחנק כשהבקעת את השער.

במדינה הזאת או שאתה יהודי, גיבור ישראל, שותף בניפוח האיבר של הגאווה הלאומית, או שאתה מחוץ למשחק. בין שתי האופציות אני מעדיף להיות אירי, ומה שנותר לי זה להחזיק אצבעות להנרי, טרזגה, ווילטורד ג'ולי וחבריהם הצרפתים להערב.

* ד"ר רבאח חלבי הוא ראש מכון המחקר בבית הספר לשלום, ומרצה לחינוך באוניברסיטה העברית