הנרקוד?

איפה שהוא במילניום החדש החליט ריצ'ארד גיר שנמאס לו להיות סתם עוד שחקן נחשק והחליט לממש את עקרונות הבודהיזם שכבש אותו ולהביא שלום עולמי. בין ביקור באזור קרבות אחד למשנהו, כולל קמפיין לקידום הבחירות ברשות הפלסטינית, למד גיר לרקוד ובשני סרטיו האחרונים הוא משוויץ בזה בלי בושה. בסרט שלפנינו הוא מגלם עורך דין לענייני ירושות אשר בשגרתו היומית והנוחה הכל טוב אבל מה? משעמם. במסגרת השגרה הוא נוסע באותו קו רכבת תחתית, בכל יום, באותה השעה ועוקב אחרי דמותה מצודדת הישבן של רקדנית הנשקפת מחלון סטודיו לריקוד, היא לא אחרת מג'יי לו, הפעם בדמות פאולינה, נצר למשפחת ניקוי יבש. באחד הימים הוא מחליט לעשות מעשה יורד מהרכבת ועולה לסטודיו ונרשם לשיעורי הריקוד בתקווה להכיר את הפורטוריקנית המסקרנת.

בלי שהוא שם לב, הריקוד ממלא את חייו כך שבכל יום רביעי הוא מסתנן לסטודיו ומגיע הביתה באיחור עם תירוץ שונה. בסטודיו אנו מתוודעים לשלל דמויות משעשעות שהגיעו לריקוד ממקומות ומניעים שונים. החל מגבר ענק מידות שרוצה להציע נישואים לחברתו ומנסה למצוא ביטחון עצמי דרך הריקוד, עורך דין שעובד עם גיר ורוקד בחשאי ובתחפושת בגלל הבושה והחשש ממה יאמרו עליו, ועד ההומו הכלוא בארונית ומחפש דרך הריקודים הסלוניים למצוא את המפתח החוצה.

העלילה כצפוי, צפויה למדי. לא שבסרט מסוג זה היינו מצפים לטוויסטים מטורפים בעלילה אבל תנו קצת יותר שמאלץ לחובבי הז'אנר. ההצלחה העיקרית של הסרט שהוא מצליח לגרום גם לשוכני הספה להזיז את רגליהם במקצב הרומבה ולדלג בקצב הוואלס למקרר. צוות השחקנים המובילים, גיר, לופז וסוזן סרנדון (בתפקיד הרעיה החושדת), עושים את עבודתם כראוי, אבל לא מעבר לזה. סרנדון עושה, כרגיל, את תפקיד אשת המשפחה המושלמת, גיר בתפקיד קדוש מעונה ולופז מספקת את הסקס אפיל. חשוב לציין שסמלה המסחרי, הפגוש האחורי, מעורר תקווה בבנות בעלות מבנה דומה, כי ריקודים סלוניים הם התשובה למצוקתן - או שאולי מדובר עריכת צילום מוצלחת במיוחד.

בסך הכל מדובר בסרט חביב להעברת ערב דל היצע מבחינה טלוויזיונית.

תוספות מיוחדות: הערות הבמאי פיטר צ'לסום (לא עשה אף סרט משמעותי לפני כן), מספר קליפים מאולם הריקודים והמוזיקה המלווה את הסרט וכן מספר סצינות שנפלו בעריכה.