כשאידיאולוגיה הופכת לדרך חיים

פעם, לפני הרבה שנים, כשעוד היינו תמימים, חשבנו שנזכה לחיות בשלווה ובנחת במזרח תיכון חדש, משגשג ופורח, נוסח שמעון פרס. אפילו אני, מתנחלת שכמותי, השתעשעתי ברעיון כי ילדי כבר לא ישרתו בצבא.

האידיאולוגיה המדינית של השמאל, שרדפה באובססיה משיחית ובעינים בורקות ועיוורות אחר ה"שלום" הצליחה לסחוף אחרי ציבור גדול ולהביא אלינו את הסכמי אוסלו. אך החלום הנפלא, לפיו נצליח להכריח את שכנינו לבחור בדרך הדמוקרטיה ונפתח עמם קשרי מסחר כדי שנוכל לנגב יחד חומוס בקזינו, נגוז עם עשן האוטובוסים המפוחמים. אפילו השיח הישראלי חדל מהשימוש במילה "שלום" ומסתפק כיום בשאיפות צנועות הרבה יותר – הפרדה והפסקת אש.

אחרי שהאידיאולוגיה הפוליטית של השמאל פשטה את הרגל, ראשיה, הממשיכים להחזיק בעמדות השפעה בתקשורת, באקדמיה, במערכת המשפט ובכל מקום בו נקבע סדר היום הישראלי, עושים מאמץ לשבור את האידיאולוגיה האחרת, את חזון ארץ ישראל השלמה שאבוי, עלול עוד להמיט עלינו את בית המקדש.

בצער רב אני מודה שחזון ארץ ישראל השלמה הוא חזון שבעינים מפוקחות לא הולך להתממש כל כך מהר. זה לא גורע מהצלחתה ומיחודיותה של העשייה ההתישבותית ביש"ע. בניגוד לטענה הנשמעת לעיתים כאילו התישבות זו היא מימושה של אידיאולוגיה פוליטית ודתית בלבד, בעיני, הישוב הקהילתי ביש"ע הוא מודל של עשייה חברתית ומימוש רעיונות חברתיים לא ברמת הסיסמאות אלא בחיי היום יום – בקליטת העליה, בחינוך הנוער להתנדבות ולמעורבות (ושוב – בניגוד לדעה הרווחת מעורבות זו חורגת מתחומי הקהילה הצרים וחוצה את הקו הירוק.) ומעל לכל ביצירת מבנה חברתי בו החסד והדאגה לאחר הם מציאות חיים. (ואגב, כפי שביש"ע מתממשת אידיאולוגיה חברתית, כך אני מכירה ומכבדת את ביטוייה של האידיאולוגיה השמאלית-סוציאליסטית הנאבקת למען צדק חברתי).

הצלחת מפעל ההתישבות ביש"ע באה לידי ביטוי בבחירתו של הדור השני לבנות שם את ביתו לא רק ממניעים אידיאולוגים אלא גם מתוך שיקולים פרטיים. כבת הדור השני אני יכולה להעיד על עצמי: לא ברור לי מה מניע אותי להתגורר בעמונה (מאחז סמוך לעפרה) – אידיאולוגיה? חלוציות? חברה? קירבה להורים ולמקום העבודה? ואולי זה סוד ההצלחה של אידיאולוגיה שכבר התגשמה, ושוב אינה בגדר רעיון תיאורטי אלא דרך חיים המגולמת בחייהם של אלה שנולדו לתוך המציאות שיצרה. ואולי זה מה שמעורר את חמתם וקנאתם של אלה שנשארו חסרי חזון ולא מוכנים להודות בכך. ולכן, במודע או שלא במודע, הם מנסים להחריב את ישובי יש"ע.

אני יודעת שזה נשמע נורא, אבל לא פעם אני מרגישה שרומסים אותי ואת הציבור אליו אני שייכת. הדרך הקלה ביותר לעשות דה-לגיטימציה לאדם היא להפוך אותו לסטריאוטיפ, ובשם זה אפשר להתעלם מהמגוון הרב של תושבי יש"ע ולהפוך את כולם לחוסמי כבישים - הרי המתנחל הוא לא באמת בנאדם – הוא מן סוג של משיח שקר ולכן מותר לרמוס אותו ולנשל אותו מביתו. אם המאמר הזה עוסק בשאלה לאן פניה של האידיאולוגיה, הרי שהתחושות שאני מתארת הן מסוכנות, משום שהן גורמות לי לרצות להתנתק מהמדינה שלי, שאני כל כך אוהבת, הן מעוררות שאלות קשות, מפרקות את הזהות שלי ובעיקר – מאוד מאוד כואבות.