"החיוני", "הנחוץ", "ההכרחי" או איך שתרצו לתרגם את " ESSENTIAL THE", אוסף סיכום הקריירה ה-15 בערך של בוב דילן, הוא האלבום הרביעי של בוב דילן שיש לי בבית. קדמו לו "בוב דילן, הלהיטים הגדולים", שקניתי בגיל 16, שבוע אחרי ששמעתי בפעם הראשונה את המילה ג'וינט, "בוב דילן, אול דה בסט", שקיבלתי מחבר נשכח כמתנת הוקרה על שהוספתי את שמו על עבודה סמינריונית שכתבתי בקורס "מוות וכישוף (אולי כישוף ומוות, בעצם) בפולקלור היהודי", "בלאד און דה טראקס", שמיהרתי לקנות אחרי שמצאתי את עצמי מפזם את "טנגלד אפ אין בלו" במשך ארבעה ימים ברציפות, ואת זה, אבחר לכנותו "הנחוץ".
אוסף של בוב דילן אינו הכרחי. מוזיקה אינה הכרחית, מהטעם המזעזע שגם אם בכוחה להציל חיים, אין בכוחה להעניקם. לכן גם אוסף סיכום של רוברט צימרמן אינו הכרחי. הכרחי לאכול, לשתות ולישון מדי פעם. הכרחי לציית לכל דבר שטווח מימוש הסנקציה על התעלמות ממנו הוא חד משמעי ומיידי. באותה נשימה, אוסף של בוב דילן אינו חיוני. חיוני למצוא אהבה. פשוט וקל כמו שזה נשמע. חיוני להיות מסוגל ליהנות מההנאות הקטנות שמפזרים החיים בדרכנו כפיצוי על עוגמת הנפש המצורפת בחבילת המהות. חיוני להבדיל בין טוב לרע, בין שחור ללבן וכן הלאה, אחרת נעשה מאוד חיוני להבין מדוע לחיים, בסופו של דבר, אין כל משמעות שניתן לאיית או להלחין, בוודאי שלא לצייר, לצלם או לרקוד.
נשארנו עם "הנחוץ".
נחוץ, לפחות אם ברצונך להתקרא בן תרבות (המערב), המסוגל לנהל שיחה על המודרניזם ושברו, על החלום האמריקאי (והעיבודים השונים המיוחסים ליצירה זו), על תרבות הפופ, רוקנרול, ידה ידה ידה ועל כך שמדונה, אלביס, החיפושיות ואחד, בוב דילן, יוזכרו (בעוד מאה שנים מהיום) כמוזיקאים הבולטים במאה ה-20, מבלי שמי מהם ידע אי פעם שמוזיקה קאמרית לא מנגנים דווקא במועדון לילה. נחוץ, אם ברצונך לצפות בחדשות ולהבין למה הם מתכוונים כשהם אומרים "המחאה כנגד בעלי ההון", או (בלשונו של איתי אנגל) "כל מה שנשאר מהמושג אוטופיה הם חדרי האוכל בקיבוצים והמאבק ללגליזציה של מריחואנה". נחוץ, אם בכוונתך לכתוב אנציקלופדיה לדורות הבאים בנושא מוזיקת פולק, שנות השישים מבעד לעיניו של הטרובדור או מדריך הטרמפיסט למאה הכי הזויה בתולדות האנושות המזוינת, להאזין ל"הנחוץ". זה פשוט נחוץ.
דילן לא יודע שום דבר שאיש אחר אינו יודע. האמיתות שלו מתוחות כמו ששת המיתרים באקוסטית שלו, מרוסקות כמו הפירורים שנותרו מקולו, מחוררות כמו הנקבים במפוחית הפה המחוברת לצווארו בהתקן כמו פיגום בניין. כשהוא שר "אול אלונג דה ווצ' טוור" או "נוט דרק יט", שלא לדבר על "טמבורין מן" ו"בליינד ווילי מקטל", אין ברירה אלא להסכים שנחוץ להאזין לווריאציה הפרטית שלו על האוניברסלי, הלעתים בנאלי, לעתים מצמית, אבל לעולם שובר לב. שבור לב הוא שר "רייני דיי וומן", "ליי ליידי ליי" וכמובן "ג'סט לייק א וומן", ורק חידה אחת נותרת בלתי פתורה - לאן נעלם "שרה"? כעסים בלתי פתורים, כנראה.
כן, הוא הזדקן. מלאו לו שישים לפני שבוע. הוא עבר התקף לב, יש לו בעיית כולסטרול. יש לו סקס אפיל של גיטרה כסופה, אבל הסדקים, הסדקים בנשמתו, בקולו, בנגינתו, בטקסטים שלו, הופכים את "הנחוץ" להכרח חיוני, למפתח להבנת המישמש המגוחך שאנו נוטים לבלבל ולקרוא לפעמים בטעות, ההשפעות על חיינו.
אתה בא לאכול או שאתה מסכם את הקריירה עוד פעם היום?
30.5.2001 / 10:39