שמש נצחית בראש מזיע

כשהיינו נערים ונערות קראנו את ספר המדע הפופולארי על תורת הכאוס. כולנו הפנמנו את הלקח, והתרשמנו עמוקות מהסיפור על הפרפר המשיק כנפיו מעדנות בניו יורק, וגורם לטייפון בהונג קונג (או שמא להיפך). אוקיי, הבנו. המערכת האקלימית סבוכה ביותר. חיזויה קשה מאין כמוהו. סטיות התקן עלולות להיות גדולות במיוחד.

הכל ידוע. אבל יש גבול לכל דבר, חזאים יקרים. במשך שמונה או תשעה חודשים, בכל שנה, אתם מועסקים יום יום, ומופיעים מדי ערב ובוקר בכלי התקשורת השונים, רק על מנת לספר לנו את הידוע לכל: יהיה חם, לח, מגעיל, דביק, אביך והביל.

עינינו אינה צרה בכם. אנחנו מקדמים את פניכם בברכה על מרקעינו, ואם אתם עובדים בבית דגן או ברשות השידור, גם משתתפים כמשלמי מסים במימון משכורותיכם. בנוסף אתם זוכים לחמוק מחצי לעג ושנאה שאנו, במכוניתנו או על הספה בסלון, משגרים על פי רוב כלפי התקשורת, שעל פי הפולקלור העממי (ותגובות לא מועטות באתר זה) הינה רכושה הבלעדי של אותה מפלצת אמורפית, שרב האמן דורון רוזנבלום כינה בשם "אסמול".

נהפוך הוא. מי אינו מרגיש שדני רופ או אורי בץ הם טיפוסים סימפטיים, חלק נעים משגרת חייו? עוד לפני שהכרנו אתכם בשמותיכם, כבר תפסתם מקום מרכזי בחיינו ובמחשבותינו. בימי הערוץ הבודד, לעת כחכוחי גרון אחרונים של חיים יבין, מי לא היה עובר לדום מתוח בציפייה לדעת מה יהיו מידות החום המקסימליות באילת ובערבה או באותו אזור קסום, ששמו נראה כלקוח מתוך המיתולוגיה הנורדית, "העמקים הצפוניים"?

השבוע אכזבתם אותי. חודשים ארוכים ספון אני בביתי, מתגונן באמצעות המזגן מהחום הנורא, שהאבולוציה לא ציידה אותי להתמודד עמו, וממתין. ממתין שיבוא פרק הזמן הקצר הזה, הקרוי כאן "חורף", וברובו אינו אלא סתיו ים תיכוני בלתי מספק בעליל. וכאשר הוא כבר בא, אני יוצא את ביתי, נושם אוויר סביר יותר, ומצפה, כאינדיאני מרקד, כחקלאי נואש בספריו של מרסל פאניול, כסיני מותש פרי דמיונה של פרל בק, לגשם.

כך יאה, להבטיח לי סופה ולספק שוב את השמש הזו?! מתי תבינו כבר, שיש אנשים שכל עניין התאורה הטבעית הזו מאוס עליהם בתכלית המיאוס? כך יאה, לטפח בנו תקוות שווא שכאלו?!

סופה. סופה של ממש. שריקה עזה של רוח. גשם זלעפות. גושי ברד מקסימים. אתר חרמון סגור עטוף באורגיה של פתיתי שלג משתוללים. שעות של חסד, שבהן ניתן באמת לאכול צ'ולנט מבלי לחוש שמשהו אבד מבחינה אווירתית במעבר מהשטייטל ללבנט. שעות שבהן כוסית הברנדי מדברת דברים שיש בהם ממש. שעות שבהן ניתן להבעיר אח, ללבוש סוודר ישן, להאזין לאדג'יו של אלבינוני, להתכסות בפוך מבלי להזיע.

השורות הללו נכתבות במישור החוף, אם להידרש למינוח החביב על החזאים בתארם את איזור מגוריי, שעה אחת בלבד לפני הולדתו של יום שישי, ה-4 בפברואר. חזאים, ראו הוזהרתם! אם לא אזכה בסופה שלי בשעות הקרובות, עצום ורב יהיה חרוני!