המזל של הסרבן יוסי פילנט

החלטת בג"ץ (12.1) לבטל את עונשו של החייל יוסי פילנט, שקרא לחבריו לפלוגה לסרב לפנות מאחז, ראויה לדיון ציבורי רחב יותר מזה שבמסגרתו התקבלה - מאבק המתנחלים בתוכנית ההתנתקות. מעבר להיבט האקטואלי, היא חשובה בשל הביקורת החריפה שהיא מותחת על הליכי השיפוט הצבאיים בכלל. בכך, הפך פילנט לא רק לגיבור-לרגע של המתנחלים, אלא גם של כל החיילים שנשפטו אי פעם בדין משמעתי, ונשלחו לכלא על עבירות שוליות, לעתים על לא עוול בכפם, בשל השיפוט הצבאי הלקוי.

בטרם אתייחס לגופו של עניין, ראוי לומר כמה מלים על הדין המשמעתי בצה"ל, כדי להבין את מקורה של הבעייתיות שבו, ובהתאם לכך גם את הביקורת שהטיח בג"ץ. הליך דין משמעתי מתקיים בתוך היחידה הצבאית בה משרת חייל, בפני מפקד, המכהן גם כקצין שיפוט. השופט כלל אינו משפטן, אלא קצין ביחידה. ככזה, הוא מכיר אישית את הנאשם, ולעתים קרובות עד לעבירה, או אפילו מהווה בעצמו קורבן של העבירה. קצין השיפוט נוהג על פי סדר דין מיוחד וגמיש, ורשאי לקבל כל ראיה כקבילה. הנאשם אינו זכאי לייצוג בפני עורך דין, ועשוי להישלח לתקופה של עד 35 ימי מאסר.

בפועל, הדין המשמעתי מתחיל בטופס התלונה הידוע לשמצה - טופס 630 (עליו חוברה האמרה הידועה "יש 631 לפתור את הבעיה: הדרך שלי, או טופס 630"), אותו נושא כל קצין בן יומו בכיסו. האבסורד הוא, שגם קצין זוטר (מדרגת סגן ומעלה), ילד בשנות ה-20 לחייו ללא כל הכשרה משפטית מינימלית, יכול לעשות שימוש בטופס, וכך גם רבי סרנים ממורמרים, שנתקעו בצבא ומשתמשים בטופס כדי לבסס את מעמדם ולכפות את סמכותם על החיילים שתחת פיקודם. העונשים חמורים (החל מקנס כספי, דרך ריתוק וכלה במאסר), אך מה שמקומם במיוחד הוא האופן בו מתנהל ההליך - בדרך מקוצרת ולא אחת חפיפניקית, באמצעות משפטי בזק, לא אחת "מחטפים" של ממש, שבהם משמש הקצין כחוקר ושופט גם יחד.

על רקע זה חשובה במיוחד פסיקת בג"ץ בעניין פילנט, שלא הותירה מקום לספק, וקבעה כי טופס התלונה הנוכחי פסול מיסודו. כתב השופט רובינשטיין: "טופס התלונה והדיון במתכונתו הנוכחית... אין די בו לעריכת דין משמעתי ככל משפטו וחוקתו, בוודאי לא במקרים שבהם עתיד אדם להיכלא. לשם המחשה, אין בטופס אלא שורה וחצי לפרטי העדים והעדויות וכשתי שורות לדברי הנאשם... אין בעצם מקום בטופס כלל להנמקת הפסק, אלא לזיכוי או חיוב בלבד".

אך כאמור, אין לתלות את האשמה בטופס התלונה לבדו. הביקורת, ראוי שתופנה בראש ובראשונה למי שמנהל את הדין המשמעתי. במקרה של פילנט טענו השופטים כי הוא הובא בפני קצין השיפוט בבהילות; נמנעה ממנו זכותו לקרוא לעדים; וכי המשפט עצמו לא תועד כראוי. על הרשעתו כתבו כי "אין דרך ללמוד על מה התבססה ההחלטה להרשיע" את הנאשם, וכי "לא נרשם דבר וחצי דבר" מעדותו של החייל. על הקצין ש"שפט" את פילנט, אלוף משנה דרור רופא, כתבו השופטים ש"לא עשה שימוש בשיקול הדעת שנמסר לו כקצין שיפוט". אך אם אלוף משנה עושה שימוש לא תקין בסמכותו כקצין שיפוט, ניתן רק לתהות איך מתנהלים הליכי שיפוט רבים אחרים, מדי יום ביומו, שנקברים הרחק מעיניה הפקוחות של התקשורת. כמעט כל חייל נתקל במהלך שירותו בקצינים שמשתמשים בסמכותם השיפוטית באופן שרירותי, ללא כל פיקוח וביקורת, ושולחים לכלא חייל ש"התחצף", או חלילה שכח לשים את הכומתה בכותפת.

המצב חמור במיוחד, כשמדובר באזרחים, שנקלעים לדין המשמעתי הצבאי מתוקף שירות המילואים. נציב קבילות החיילים ו"ענף הדין המשמעתי" בצה"ל עמוסים לעייפה בתלונות על התנהלות לקויה, שרירותית ומקוממת מצד מפקדי בסיס, שמתעמרים בחיילי המילואים שלהם ועושים בבסיס כבשלהם, מתוך ידיעה כי נדירים המקרים המגיעים עד לזרועותיו של בג"ץ.

מקרה אחר של שיפוט צבאי מפוקפק שהגיע לכותרות הוא סיפורה של סג"מ דנה מועד, שהתלוננה נגד אחד ממפקדיה על הטרדה מינית. האלוף ששפט את המפקד בדין משמעתי, זיכה אותו מחמת הספק. עורכי דינה של המתלוננת טענו בפני בג"ץ כי בהליך המשפטי נפלו ליקויים רבים, ולכן יש לבטלו. הם הסתמכו על הפרוטוקול, ממנו עלה, לטענתם, כי קצין השיפוט הודיע לנאשם שהוא עומד להרשיע אותו, אך לאחר שזה אמר שהדבר יפגע בקריירה שלו, שינה את עמדתו וזיכה אותו מחמת הספק. בג"ץ אמנם לא התערב להגנתה של החיילת במקרה זה, אך גם כאן נרשמה פריצת דרך, כשצה"ל נאלץ להודות שהדין המשמעתי לא מתאים לשיפוט נאשמים בעבירות של הטרדה מינית.

בשורה התחתונה, נראה כי גם בתחום זה דרושה רפורמה בצה"ל. ברור מאליו רצונו של הקצין ששפט את סמ"ר פילנט, ורצונה של המערכת הצבאית כולה, לסיים את ההליך מהר ככל האפשר, כדי לזרוק את הנאשם לכלא ולהוריד את הסיפור מסדר היום. דווקא בשל כך חשובה פסיקת בג"ץ, שיש לקוות כי תזרז שינויים בהליך הדין המשמעתי.