הפעם הראשונה שלי:
זהו זה. קיבלתי. זו הפעם הראשונה שלי. שום דבר כבר לא יהיה אותו דבר. אפילו לא שמתי לב כשזה קרה, ככה בלי שום רמז, בלי אזהרה- בום! פתחתי את תיבת הדואר וכמעט התעוורתי. "העיניים שלי! אח, העיניים! אני עיוורת!"
האנשים שסביבי נתנו בי מבט אדיש, חיכו לראות אם התעלפתי כבר והאם יש עליי דברי ערך, התאכזבו והלכו. היא שכבה לה שם, בנחת, בחושך, בהתרסה - ההזמנה לחתונה של מורן. מלבנית, צחורה ומרוצה מעצמה. יכולתי להישבע שראיתי אותה מחדדת לעברי אצבע משולשת מנייר ולוחשת לי: "נא- נא- נא- נא, מורן מתחתנת ואת - לא!"
האמת? לא הזמנה משהו. מה זה היונה העקומה הזאת? והציטוט הזה? נו, באמת. וגם החבר הזה שלה - לא מציאה בכלל, סתם איזה מהנדס חשמל בלונדיני מהטכניון, קצין, תכול עיניים, עם דירה בכרמל. אספסוף.
על המעטפה היה כתוב בכתב היד שלה: "לתיאודורה ובן זוגה". יופי, אולי יחד עם זה יכולת לדרוך M16 ולפוצץ לי את הראש?! "אההה..", התרציתי, "אז תגידי שאת מתכוונת לבן זוגי. האמת שהוא הרגע יצא מכאן, כן, הוא ירד למכולת לקנות קנט קצר ואמור לחזור בכל רגע, עוד כמה שניות, אולי עשר דקות...30 שנה גג".
חיפשתי את הפתרון המהיר, הבטוח והמושלם. מצאתי את ד', המרצה הצעיר והמבוקש שלי במזרח אסיה. כשד' נכנס לכיתה, מלווה אותו ללוח שובל של להקת פרפרים. פעמוני רוח מתנגנים ברקע וחיות נדירות מחליטות לפתע להתרבות. כשהוא מספר על שאנקארה ועל מסעותיו להודו - מתפזר בחדר ריח נעים של אופיום, וכולנו מוצאים את עצמנו מעבירים בינינו ג'וינט דמיוני, אבל מה זה טוב.
החלטתי לסור אליו לשעת קבלה, לדבר קצת על הסמינר ולשאול אותו לדעתו בסוגיה המרתקת: אני, הוא, 22 ביולי בגן הפקאן. רב רפורמי או פרוש הודי? מה בא לך מאמי?
"תצחקי מכל דבר שהוא אומר. בנים אוהבים את זה", ייעצה לי חברה. אמנם בפעם האחרונה ששמעתי את המשפט הזה הוא התייחס לאבי פרטוש, מלך הכיתה של וו אחת ביסודי, אבל קשה לאמר שמשהו השתנה יותר מידי מאז. הגעתי לחדר שלו. לפני הכניסה, ערכתי בדיקה עצמית אחרונה: חיוך? יש. ברק בעיניים? יש. שפם? יש... שיט! איך שכחתי להוריד?! הכנסתי לרוורס וברחתי. עד הפעם הבאה.
"זה לא יקרה", אמר לי קול מצידו השני של קו הטלפון בנחישות מקפיאה. "צ'כחי מזה".
"בואנה!", התפלצתי, "את נשמעת ממש כמו אימא שלי! אפשר לחשוב מה זה, הוא בטח גדול ממני רק בכמה שנים, מה יש?"
"אלף, אני באמת אמא שלך", אמרה לי אמא בטון פדגוגי, "בית, למרצה אסור לצאת עם הסטודנטיות שלו, וגימל - מה קורה עם חתונה?"
"אמא, אני חייבת לנתק", אמרתי בעוד אני דוקרת את עצמי עם מחוגה ישר בתוך האוזן וסגרתי. או.קיי! אני מודה! מעבר לכך שאין לי חבר, מרגיזה אותי העובדה שאנשים בגילי מתחתנים כבר. פאק! זה לא נשמע טוב, זה נראה כאילו אני מקנאה. עוד פעם, מההתחלה: מעבר לכך שאין לי חבר, מרגיזה אותי העובדה שבנות מתחייבות לגבר אחד בגיל כל כך צעיר. ועכשיו ברצינות, ראיתם פעם זוגות נשואים? ואני לא מדברת על זוג בן שנתיים וחצי אחרי חופשה בצרפת, הכוונה היא לזוג אמיתי, תפור כזה חזק שלושה ילדים, משכנתא ורכב יד שנייה. כמה כאלה אתם מכירים שעדיין מסוגלים להסתכל אחד על השני ולא להקיא? לא עדיף לנצל את הזמן שיש לנו בשביל לעשות קצת חיים, לפחות עד גיל 30?
נ.ב - אימא, לא שאני מתכוונת להביא לך עותק מהגיליון הזה שתקראי, אבל אם זה איך שהוא יתגלגל לידייך, אז לא, אני לא לסבית, ואין לי שום התנגדות עקרונית לחתונות, רק אולי, לחתונה של עצמי. יהיה בסדר, נסדר לך נכד, מה את דואגת??
ספירת הזרע שלי
45 מיליון זה לא כסף, זה מספר הזרעים שמפעל האשכים המפואר שלי מייצר בכל מיליליטר נוזל. זה הרבה? זה קצת? ובכן, נאמר כך: הכמות הזו לא הייתה מביישת פר הרבעה מבית היוצר של משפחת שרון. נכון שהיקף שק האשכונים שלי רחוק מ-40 סנטימטרים, והפרצוף שלי בוודאי לא מזכיר גזע "סימנטל", אבל 45 מיליון זה יותר מפי שניים מהכמות שנחשבת נורמלית: 20 מיליון. זאת ועוד: אחרי שעה אחת באוויר העולם, לפי הממצאים, 75 אחוז מהזירעונים שלי עדיין שוחים בקצב של מארק ספיץ, מתוך עניין כמוס לפגוש ביצית עגלגלה ונכספת. כעבור ארבע שעות, מעיד אותו נייר שכבר מוסגר לדבעי, 65 אחוז מהרפליקות הזעירות שלי עדיין שוחות בסוטול שלא נראה כמותו מאז שהדג נמו החביב חזר לזרועות הקשקשים של אביו.
איך אני יודע מהי ספירת הזרע שלי? טוב, אז זה הלך ככה: כשהגעתי למרפאה, בז'בוטינסקי ברמת גן, לפניי בתור עמד בחור רחב כתפיים ובידו כוסית פלסטיק מלאה בנוזל לבנבן וסמיך. הבנזונה מילא כמעט חצי כוס, וצריך להודות שהרף שהוא העמיד היה מלחיץ. "תגיד", ניסיתי להתלוצץ, "נעזרת בחברים?". הוא ממש לא היה תקשורתי ונכנס פנימה, שם הפקיד בנונשלנטיות את יבולו. אחריו נכנסתי אני לחדר, והגשתי לאחות המשועממת את ההפניה. היא לקחה כוסית פלסטיק אדומת מכסה, הדביקה עליה מדבקות עם השם שלי והשם של אבא שלי, ואמרה: "תיכנס לחדר הסמוך". האמת, חשבתי שהיא תפרט קצת יותר, שתאמר משהו כמו "בחדר הסמוך תתפשט, תיטול את חוברות הפורנו העדכניות שלנו, בידך הימנית תסחט את הטוטם שלך וכמובן - תיזהר שלא לפספס..."
נכנסתי לחדרון, נעלתי את הדלת, ורק אז קלטתי את גודל הנפילה. כמו מתוך אינסטינקט, חיפשתי את אותן חוברות פורנו מפורסמות. כיוצר, צריך להבין שאני חייב להתחבר למקורות ההשראה שלי, וחוץ מזה עניין אותי לדעת אם "הם" מתחשבים גם בטעמים שונים, אולי אפילו בקהל יעד מגוון. אז זהו, שלא היה שם כלום. אפילו לא עמוד פרסום שחור-לבן מוכתם עם דוגמנית גרביים. גורנישט מיט גורנישט. גירדתי גבחת, ורק אז נחה דעתי על שני כסאות הברזל המרופדים שרבצו שם. המחשבה שמאות גברים ישבו שם לפניי במערומיהם ואוננו באינטנסיביות של כלב מיוחם, עוררה בי בחילה משביתת אונות.
לא הרהבתי עוז לשבת על שני ספוגי השפיך, ולפיכך הפשלתי מכנסיים ליד הפח העצום שעמד במרכז החדר, התבוננתי במראה ושאלתי את הדמות המובסת שניבטה שם: "איך לעזאזל משכנעים את הטוטם להתמתח?"
הדמות השיבה לי במימיקת פנים קמלה די דומה לשלי, ובחוסר עניין החלו הידיים לעבוד: אחת החלה סוחטת, בעוד שהאחרת אחזה חזק בכוסית, שחלילה לא יתרחש אסון. דקותיים חלפו עד שעמוד האש שלי התעורר לחיים, וכבר נראה היה שיש סיכוי ליצירת מנה מוגדלת נוסח מק'דונלדס, כשידית הדלת החלה לנוע בחוסר שקט ואחריה הופיעו נקישות. "זין שכמוך", דיברתי לפרצוף שבמראה, "למה לא באת עם חומר מוכן מהבית?"
הזין שבמראה לא ענה, אבל זין אחר השתעל וכמו פודל צייתן החל סופסוף להיענות, בקילוחים חיוורים. מנגד עיניי לא נעלם אותו רף גבוה שהציב הדוב הרוסי, זה שעמד לפניי בתור, ולפיכך לא הייתה לי ברירה: חזרתי וקינחתי את הפלצור שלי על דפנות הכוסית, כדי שחלילה לא תישאר טיפה מבוזבזת.
שבוע אחר כך קיבלתי פיסת נייר ועליה התנוסס המספר: 45 מיליון. יש לי 45 מיליון זרעים בכל מיליליטר נוזל, גם אם הוא נדבק לדפנות הכוסית. אימא, אני פורה.
אימא אני פורה. תיאודורה אני לא מתחתן (כמה שאלות?!). אימא של תיאודורה 'צטער, אני תפוס. ד' ממזרח אסיה לך על זה, שלא יקדים אותך הצונאמי.