בספרד, הזמן אינו "טס". הוא הולך. שעונים אינם נוטים למהר. הבוקר נמשך עד 14:00 בצהריים, והשעה 20:30 עדיין נחשבת "אחרי הצהריים". הדרך שבה הספרדים מדברים על הזמן משקפת חברה שבה הדברים זזים במהירות שונה, ושבה הימים יכולים להיראות לזר כארוכים ומייגעים.
במשך רוב ההיסטוריה המודרנית של ספרד, הסייסטה היא שהפכה את הימים הארוכים לנסבלים. יום עבודה שגרתי, המתחיל בתשע בבוקר ומסתיים בשמונה בערב, נראה הגיוני אם הוא נקטע באמצע לטובת נמנום טוב.
כיום הופכת הנסיעה הארוכה לעבודה את הנסיעה הביתה לצורך השלאף שטונדה ללא מעשית, לפחות בערים הגדולות. אולם גם אם הסייסטה עצמה הופכת לנחלת העבר, הרעיון של מנוחה ובטלה בשעות אחר הצהרים ממשיכה להיות חלק מהותי מהחיים הספרדיים. הסייסטה לא בדיוק נעלמה, למעשה, אלא עברה מטאמורפוזה לצורתה הנוכחית, כארוחת צהריים דשנה ועצלה שיכולה להימשך שעתיים או שלוש בקלות.
הניו יורק טיימס מגלה כי כעת מתחילים הספרדים לשאול את עצמם אם יום עבודה מחולק לשניים, שבו פרקי הבוקר והערב ניצבים משני עברי אחר צהריים של פרודוקטיביות מוגבלת ביותר, מתאימה לעולם המודרני ולהשתלבותה הגוברת של ספרד באירופה.
"חצות זה מוקדם"
מכון המחקר פונדאסיון אינדפנדיינטה במדריד פתח בקמפיין לבטל את ארוחות הצהריים המרתוניות ולהתאים את לו"ז העבודה של הספרדים להרגלי ה"תשע עד חמש" הנהוגים בשאר האיחוד האירופי. "בעולם גלובלי, אנו חייבים לוחות זמנים הדומים יותר לאלה של שאר העולם כדי שנוכל להיות מקושרים טוב יותר", אומר איגנאסיו בוקראס אי-באך, נשיא המכון. "ארוחות הצהריים הספרדיות הללו מאד נעימות, אבל הן אינן יצרניות במיוחד".
השינוי כבר החל במקומות מסוימים. לא קשה למצוא חנויות כלבו ומרכזי קניות שנשארים פתוחים כל היום, בהבדל בולט למצב לפני 10 או 12 שנה. לא נדיר גם לראות חנות שבחלונה מופיע שלט המכריז "איננו סוגרים באמצע היום".
עם זאת, ההפסקה הארוכה באמצע היום מושרשת כל-כך בתודעה הספרדית עד שרבים תוהים אם ניתן בכלל, או אפילו רצוי, להיפטר ממנה. ראש הממשל חוזה לואיס סאפטרו נשמע ספקן. "קשה מאד לעשות זאת בספרד. שעות העבודה הן מה שמייחד ומגדיר את הספרדי".
רוב העם הספרדי עדיין מסכים ככל הנראה עם סאפטרו. חנויות ברחבי מדריד עדיין מרימות תריסים במשך שעתיים או שלוש בכל יום אחר הצהריים. טלפונים למשרדי ממשלה אחרי שתיים נענות בבקשה להתקשר שוב אחרי חמש. אפילו במגזר הפרטי התמונה דומה.
בגלל ההפסקה הארוכה באמצע היום, פעילויות ערב רבות נדחקות עמוק אל תוך הלילה. ארוחת הערב מתחילה לרוב ב-10, כמו גם תוכניות הפריים-טיים בטלוויזיה. מספר שעות לאחר מכן, הרחובות עדיין שוקקים והספרדים עדיין עסוקים. "חצות זה מוקדם", אומרת מריה חזוס פראנקו, אדריכלית בת 30, בעודה מסיימת ארוחה מרובת מנות ב-5:30 אחה"צ, בחברת כמה חברים סמוך למדריד. "הילדים כבר ישנים בשעה כזו, אבל זה הכל".
הסייסטה בכלל לא כזו מסורתית
כשהסייסטה היתה נהוגה כדי לחדש את מאגר הכוחות, ימי העבודה הארוכים היו הגיוניים. אולם בלעדיה הפכה ספרד לאומה של ישנוניים שמתעוררים מוקדם והולכים הביתה מאוחר, אבל לא מנמנמים עוד בין לבין. ספרדים ישנים 40 דקות פחות כל לילה בממוצע, ביחס לאירופאים אחרים. למחסור בשעות שינה יש השלכות בריאותיות רציניות, כגון עלייה בהתפרצויות של מחלות נפש, תאונות דרכים ותאונות בעבודה. רופאים רבים קוראים לשוב לסייסטה, אולם הפתרון של בוקראס ודומיו הוא פשוט לקצר את יום העבודה כדי שהספרדים יגיעו הביתה וילכו לישון מוקדם יותר.
בוקראס טוען גם כי למרות שספרדים רבים סבורים כי ההפסקה הארוכה באמצע היום היתה מאז ומעולם חלק מההווי הספרדי, הרי שטעות בידם. "עד 1930, שעת ארוחת הצוהריים היתה בין 12 ל-1, וארוחת הערב החלה ב-7 או ב-8", הוא אומר. "אם תסתכלו בעיתונים ורומנים מתחילת המאה, כולם מורים על כך".
לא ברור מדוע השתנו המנהגים. השערה אחת היא שמלחמת האזרחים, בין 1936-1939, היא שאחראית לכך. בוקראס מודה שהאפשרות קיימת. "הרעב הנגרם תמיד ממלחמות כפה על אנשים לעבוד בשתי משרות כדי להתקיים, וההפסקה הארוכה היתה מאפשרת להם להגיע מעבודה אחת לשנייה".
בוקראס מעודד מההתקדמות שהוא רואה בשכנוע הספרדים בצדקת עמדתו. "לפני שלוש שנים היתה ספקנות כללית, אפילו חיוכים, כאילו היינו דון קיחוטה הנלחם בטחנות רוח", הוא אומר. "אבל אני חושב שאנשים מתחילים להבין שיש משהו בדברינו".