ברית

גדלתי בישראל אשר נראתה לי מחולקת בין "חופשיים" (הם) ו"אדוקים" (אנחנו); היום קוראים לזה "חילוניים" ו"דתיים", בהתאמה. למדנו בבתי ספר שונים, הלכנו לתנועות נוער שונות, היה לנו מנוי על עיתוני ילדים שונים, לא אכלנו אלה אצל אלה, הורינו הצביעו עבור מפלגות שונות - אבל גרנו באותן שכונות, שיחקנו יחד ברחוב, והתווכחנו תדיר על השאלה, מי יותר צודק ומי יותר חזק, הם או אנחנו. אני זוכרת את המריבות עם הספרנית השכונתית, אשר לא האמינה כי מרשים לי בבית לקרוא ספרים כגון "מרד הנעורים" או "חלף עם הרוח". לא עלה בדעתי כי אני פחות "חופשית" מאלה המכונים "חופשיים", רק משום שהם כופרים בעולה של הדת ולא מאמינים באלוהים.

הרי כל אחד מאיתנו חייב להיות מוגבל לא רק מעצם ההכרה בקיומו של הזולת בעולם, אלא גם מעצם התובנה המפוכחת כי כל מימוש עצמי בכיוון כלשהו גורר בהכרח הגבלה עצמית וויתור על החירות בנקודה אחרת. כל בחירה פירושה ויתור על האפשרות האחרת, על "הדרך בה לא הלכתי".

כך גם לגבי הקוטב ההפוך: אין בנמצא אדם חי המאבד לחלוטין את חירותו. גם בתנאים של כלא, שיעבוד נורא, אסון טבע, מחלה קשה, חולשה קיצונית, יאוש וחוסר ישע, מתבטאת החירות של האדם בבחירה חופשית, גם אם זו רק בחירה בין מחשבה אחת לאחרת, גם אם זו בחירה שאינה יכולה לשנות כלל את מצבו בעולם. הבחירה מבטאת את האנושיות שלנו, תמיד.

החירות אם כן היא חובה ולא זכות. אלא שנוח לנו לבעוט בכובד הראש הזה, ולאמץ תחת זאת איזו קלילות ילדותית, מסוכנת. חישבו למשל על ההבדל בין ישראלים חסרי דאגה שהתראיינו ברשתות הטלוויזיה השונות בתאילנד או באיי איינדמן אחרי אסון הצונאמי, לבין תיירים מארצות אחרות: בני עמנו צחקקו מול המצלמה כאילו המדובר בעוד ריגוש מסעיר שכביכול ממש קטן עליהם, מה אתם דואגים, מה פתאום, אנחנו לא חולמים אפילו להפסיק את הטיול. האחרים, לעומת זאת, חשפו פנים מוכות הלם, וסיפרו על זרים גמורים שנסחפו בין רגע אל מותם, ממש תחת אפם.

כל זה מגולם במונח בסיסי בתורה, "ברית", מילה שלא מופיעה בתחילת ספר בראשית, כל עוד בני האדם הראשונים תופסים את האל כשרירותי, כל יכול, משתק, והבחירה היחידה שלהם נראית להם כברירה בין ציות מוחלט לבין מרד מוחלט, כלומר, בין כפיפות לאל לבין חירות. כמו "המופע של טרומן". המונח "ברית" מופיע רק אחרי המבול, כאשר תפיסת העולם משתנה באופן מהותי.

ביום השני לבריאה הופרדו המים אשר מעל הרקיע מן המים אשר מתחת לרקיע, אבל המבול החזיר את העולם לתוהו ובוהו, למעט תיבתו של נוח, בו המשיך להתקיים סוג אחר של טבע, טבע אשר מוסדר באמצעות התרבות האנושית, טבע המונהג על ידי האדם. לאחר המבול מבטיח אלוהים לא להביא עוד מבול על העולם, אלא לקיים מעתה ואילך מציאות המאורגנת סביב מושג הברית.

במציאות של ברית, יש הכרה בעובדה כי "יצר לב האדם רע מנעוריו", כלומר, כי האדם חופשי במהותו ולכן גם מסוגל לעולל רע. בניגוד לאשליה הרווחת כאילו האדם טוב מטבעו, כאילו נכפה עלינו להיות טובים, טוענת התורה כי האדם נשאר במצב של חירות לבחור בין טוב לרע. בלשונם של חז"ל, "הכל צפוי - והרשות נתונה", או: "הכל בידי שמים - חוץ מיראת שמים".

כדי לממש את חירותו, זקוק האדם לאוטונומיה, לא מוחלטת כמובן, אבל מספקת. האוטונומיה הזאת מיוצגת באמצעות אות הברית, הקשת, המסמלת את ההפרדה בין המים שמעל לכיפת הרקיע (לפי אמונתם של קדמונינו) לבין המים שמתחת לרקיע. לאחר המבול מתחדשת אפוא הבריאה של העולם כולו, אלא שבני האדם היוצאים מן התיבה למדו משהו מן ה"צונאמי" הנורא אשר חוו זה עתה. עכשיו הם מסוגלים לחיות את אנושיותם באופן מלא יותר. אלוהים מבטיח להם סדרי טבע בסיסיים הניתנים לפיענוח רציונלי פחות או יותר – יום ולילה, קור וחום, קיץ וחורף, זרע וקציר – ובכך הם מקבלים שלטון עצמי כלשהו על פעולתם בעולם. לא חופש מוחלט, אלא אחריות מוסרית במסגרת המוגבלות האנושית, בעולם שנברא על ידי האל והוא מנהל אותו. זה האל המגלה לבני האדם את עקרונות המוסר, וחונן להם דעת להתנהל על פיהם.

או לא, שהרי הם חופשיים לבחור ברע. ולשלם את המחיר.

וגם חופשיים לתקן. כלומר, אם יבחרו לתקן, לעשות תשובה.