זה ג'ל או שסתם לא התרחצת חודשיים?

קשה להניח על זה את האצבע. בערך בשיר הרביעי (When The Body Speaks) הבנתי שאצל אלה שיש להם את הדפש מוד בראש כבר שנים, מתאפיינת תמיד כמיהה לחזור אל הצליל המוכר מוזר הזה, כמו התכנסות לתנוחה עוברית. אצל אלה שיש להם את הדפש מוד, והם נעים בטווח די אקראי של אפשרויות אישיותיות, אלבום חדש אומר פגישה עם מי שבקרוב יצטרף למשפחה של אריכי נגן שמאריכים לעשות זאת זמן רב מאוד.

לכן גם נהוג לבחון את קשרי המשפחה כל אימת שנולד תקליט חדש. לטעמי, יותר משהוא ממשיך את Songs of Faith and Devotion הניינטיזי (אחלה) ו Ultra הקאמבקי (סבבה), מתקשר Exciter החדש לסאונדים של Violator, אותו אלבום שסיים לדפש מוד את שנות השמונים, ועשה לה את הסיפתח לשנות ההירואין.

זה היה עשור של עליות וירידות קשות, ודפש מוד חותמת אותו עכשיו רשמית בצורה הולמת, כפי שחתמה את האייטיז שכל כך מזוהים עמה דווקא בשנת 1990, עם Violator, אולי האלבום הכי מצליח שלה. Exciter, תחת ההפקה המצוינת של מארק בל והרמיזות אחורה ששזורות בו, מייטיב לסכם תקופה מסוימת, תוך שהוא מביא עמו נופך של התחלה אחרת. זהו לא אלבום מפוצץ, מפיל או פורץ דרך במיוחד, אולם אין ספק שינשים את השרופים של הלהקה הזאת.

ולכמה הערות:

1. השירים הטובים במיוחד באלבום הם Dream On (הסינגל), Shine (הנוסטלגי), I Feel Loved (הדאנסי והאפל), Goodnight Lovers (השיר האחרון, העדין) ו-Free Love (שבגלל הלחן והשקר שבו, היה יכול, בהגשה אחרת, להתאים ללהקת בנים).
2. שני השירים שהפעם נטל על עצמו לשיר מרטין גור (Breath, Comatose) מוזרים ולא ברורים מתמיד. בד"כ הבחירות של כותב כל החומרים להחליף את דייב גהאן מוכיחות עצמן, ודי עם נזכיר את Home מאולטרה. הפעם לא.
3. לאורכה של ההיסטוריה בחרה דפש מוד לשלב קטעים אינסטרומנטליים באלבומיה, כשהם מוצמדים לסוף של שירים. הפעם ההחלטה היתה להקדיש להם רצועות נפרדות, וכך מצויים שני שירים אינסטרומנטליים ותמוהים ב Exciter.
4. בתוך חוברת האלבום מסופקת המחווה הקומית ביותר של דפש מוד זה שנים.

הערה לחה:

1. Exciter עושה את העבודה שלו. הוא גורם מזכיר כמה טוב לשובה אל המקום האפל-מוכר הזה, כמה מרגיע. וולקאם.