שלושה הרהורים על החיים בלי טלוויזיה

"Got thirteen channels of shit on the T.V. to choose from" – Pink Floyd / Nobody Home

שלושה ימים לפני תחילת הסמסטר הוצאתי את הטלוויזיה מהחיים שלי. הכוונה כאן אינה רק מטפורית אלא פיזית – הפשלתי שרוולים וגלגלתי את עגלת הטלוויזיה מהחדר שלי, למחסן שבקצה המסדרון. למרות שהיו לי כבלים, אני מרגיש שעכשיו חופש הבחירה שלי התרחב בהרבה מעבר לזה שבממיר הדיגיטאלי. משהו עם המכשיר הזה לא כל כך עובד לי בזמן האחרון. כמה שאני מזפזפ, פשוט אין מה לראות. כל תוכנית שאני מתיישב מולה מצליחה לעצבן אותי אחרי 5 דקות. מה לעזאזל לא בסדר איתי ?

בטח שמעתם את זה כבר אבל זפזופ יכול להרוס לכם את החיים. אולי זה ניסוח קצת דרמטי אבל ההרגל התרבותי של זפזופ מתפשט במהירות לכל תחומי החיים. בכל פעם שמערכת יחסים נתקעת אתה מזפזפ הלאה. בכל פעם שקצת משעמם לך אתה מעביר לריגוש הבא. הטלוויזיה מרגילה אותנו לסדרה של ריגושים מהירים ששום מציאות לא תשווה להם. הצפייה בטלוויזיה הופכת למעגל קסמים מרושע – ככל שאנו צופים יותר בטלוויזיה, כך היומיום שלנו נראה קודר וסתמי יותר ואנחנו בורחים חזרה אל המרקע. המציאות הטלוויזיונית הולכת ומשתכללת מדי יום עם סדרות מציאות, פורנוגרפיה וקטעי אלימות בנוסח סרטי סנאף. ניצבת מנגד, המציאות הרגילה שלנו רק הולכת ונדמית אפרורית, לא יותר מחיקוי בצבעי שחור ולבן.

טלוויזיה איננה בריחה מהמציאות אלא להיפך, הטלוויזיה יוצרת במוחנו מציאות חדשה, היפר מציאות, שמחליפה את המציאות האותנטית שלנו. במקום לחיות בעולם של בני אדם נורמאלים אנחנו חיים בעולם ווירטואלי, עשיר בדוגמניות מורעבות ופרסומות למוצרי צריכה. המציאות הפרטית שיצרנו בעצמנו מוחלפת בסט של נורמות גלובליות, קודי לבוש ופרסומות לקוקה קולה. טעם החיים שלי לא מכיל חומצות שיכולות להמיס את השיניים וממתיק שגורם לסוכרת. אנחנו קונים פחית קולה מבלי לחשוב יותר. אלפי פרסומות גלויות וסמויות בתחנות אוטובוס, אמצעי התקשורת ועל החולצה של זה שיושב לפנינו מכתיבים לנו באופן בלתי מודע מה נכון. אנחנו שותים קולה כי התרגלנו לזה. נסו לא לשתות קולה חודש ותראו איך פתאום למשקה הזה יש טעם מגעיל, כמעט כמו של תרופה.
עשרות שעות MTV גרמו לנו להסתכל על גוף האישה באופן ביקורתי. במקום להעריך את הקווים המעוגלים והנשיות השופעת, הצופה המיומן יחפש אחר תוואי עצמות הלחיים הבולטות. במקום להעריך את מה שנמצא מסביב, במציאות שלנו, נחפש אחר אידיאל יופי שקיים באחוז אחד מהאוכלוסייה, ומאמלל את תשעים ותשעת האחוזים הנותרים. כל וידיאו-קליפ שאנו צופים בו מעמיק את ההתניה
שקיימת אצלנו במוח.

מבט אחד במסך המרצד מלמד אותנו איך אנחנו צריכים להתלבש, איך להתנהג ובאיזה מכונית עלינו לנסוע.
במקום ליהנות מהשפע הפשוט שהקיום ממטיר עלינו, אנחנו בורחים לעולם של אשליות. במקום להתבונן בשקיעה או סתם לנשום את אוויר הסתיו הצונן, אנחנו צופים בערוץ הנשיונל ג'יאוגרפיק.
מתי בפעם האחרונה הסתכלתם בשמיים?

הטלוויזיה מדכאת את הדמיון. קופסת הפלא מזינה אותנו בדייסה לעוסה היטב של דימויים מעוצבים, מוצרי צריכה ופסי קול עם צחוק מוכן מראש. המוח מתנוון, תאי המוח מעלים עשן סמיך כמו נתיכים שרופים והעיניים בוהות במסך המרצד. הטלוויזיה מיירטת מראש כל ניסיון לחשיבה עצמאית, מאביסה אותנו בעלילות בנאליות, שידורים חוזרים ודמויות סטריאוטיפיות.
מחפשים לעשות משהו משחרר בסופו של יום ? תקראו ספר. נשמע נדוש אבל תאמינו לי - זה עובד. רוצים לתת לראש מנוחה מוחלטת ? לא רוצים לחשוב ? תשמעו מוסיקה, תעשו מדיטציה, תתנו לעצמכם להיסחף עם הדמיון. הנפש בעולם המודרני נמצאת בחוסר מנוחה מתמיד, אנחנו כל הזמן בורחים מלהיות לבד עם עצמנו. מכבים את אי השקט הפנימי במוסיקה רועשת, קומדיית מצבים או סתם עישון בשרשרת. תתעוררו, אל תאבדו את עצמכם.