קודם שהחוק יהיה מכובד

לואיס ברנדיס, השופט העליון היהודי-אמריקאי, אמר ש"אם אנו מבקשים כבוד לחוק, אנו חייבים לדאוג קודם לכן שהחוק יהיה מכובד". יותר ויותר נראה שגישה מובנת מאליה זו נשמטה ממערכת שיקוליו של ראש הממשלה, הדוחף את תוכניתו בכוח, מכיוון שאינו מסוגל להסבירה בהיגיון. הכוחניות המאפיינת את מהלכיו; התעלמותו החוזרת מבוחריו וממוסדות מפלגתו; המעבר לצורת משטר, שבה ראש ממשלה שורד רק בזכות תמיכתה של האופוזיציה, שאותה הביס, במדיניות שלה, שאותה הוא מבצע; כוונתו לגרש יהודים מבתיהם בארצם; הירתמות התקשורת "הממלכתית" ומערכת אכיפת החוק לקידום תוכנית הבריחה והגירוש – כל אלה הם ההפך הגמור מדאגה לכך ש"החוק יהיה מכובד", כדברי השופט ברנדיס.

על רקע זה, אין פלא שמתלהט הוויכוח הציבורי על "כבוד לחוק" בכלל, ובסוגיית מילוי פקודה – שחוקיותה מוטלת בספק, בלשון המעטה – בפרט. אותו ויכוח מקבל היבטים שונים המסתירים את הדרישה המרכזית "שהחוק יהיה מכובד", כלומר שיהיה דמוקרטי, אנושי, הגיוני. בלהט הדיון, ובעיקר מאז קריאתו של הרב שפירא, השתכחה העובדה שמרבית חיילי צה"ל הם חילוניים, ואינם נשמעים לדעת רבנים. אבל, הרוב המכריע של חיילי צה"ל הם מוסריים, וקיים ספק גדול אם מצפונם יאפשר להם לבצע את הפקודה שדגל שחור מתנוסס מעליה, ללא קשר אם הם דתיים או חילוניים. לפיכך הצגת הדיון כאילו תופעת הסירוב – שיש לעשות הכל למניעתה – היא נחלתם של החיילים הדתיים בלבד מפחיתה מהיקף העניין.

חייל הנקרא לבצע פקודה, ובמיוחד כאשר הוא ניצב בפני אוכלוסייה אזרחית, ועל אחת כמה וכמה כאשר אין מדובר באויב, אמור לראות לנגד עיניו בראש ובראשונה את החובה לקיים את פקודות הצבא, אבל לבחון גם את ערך השמירה על זכויות האדם. אחריות שיפוטית כבדה מנשוא מוטלת על כתפיו: מתי מתנוסס מעל פקודה כלשהי דגל שחור, כלומר כזה המחייב את החייל שלא לבצע את הפקודה? כאשר מילוי הפקודה משמעותו ביצוע פשע בלתי מוסרי. מאז משפט כפר קאסם, הכלל הוא שחובה לא לבצע פקודה בלתי מוסרית, בלתי חוקית בעליל, שדגל שחור מתנוסס מעליה. אז נקבעו הדברים בדיעבד; היום נדרש להגדיר לפני מתן פקודה כזו מהו אותו דגל שחור מפורסם. לא יהיה זה הוגן להשאיר שיפוט זה לשיקול דעתו של החייל הבודד. לא יהיה זה סביר לצפות למשמעת עיוורת בנושא הרגיש והכאוב של גירוש אזרחים מבתיהם. לא יהיה זה מוסרי להתיר גירוש יהודים, ולהניח שגירוש ערבים הוא אסור.

היבט אחר שאינו מקבל את המשקל הראוי לו במהלך הדיון הוא העובדה שלכל פקודה יש גם צד הנותן אותה, ולא רק צד שאמור לבצעה. פקודה בלתי חוקית בעליל איננה רק כזו שאסור לבצעה; היא קודם כל כזו שאסור לתיתה. סרבנות היא סרבנות ופקודות יש למלא. אבל, מנהיגות נבונה ומפקדים חכמים לא יתנו פקודה ולא יגזרו גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה. הח"מ צירף את חתימתו לגילוי הדעת שפורסם לפני כחודש רק לאחר שהוכללה בו הפיסקה: "אנו קוראים לממשלת ישראל שלא לתת לצה"ל ולמשטרה את הפקודה הזאת, הבלתי חוקית בעליל, שאסור לתת אותה ואסור לבצעה, ולמנוע בכך קרע בלתי הפיך בעם ובצבא". העיקר הוא ההימנעות ממתן הפקודה המסוכנת, והקריאה היא לראש הממשלה, כדי לא להגיע לסרבנות ולקרע.

חיים וייצמן, הנשיא הראשון, אמר ש"לחוק חייב להיות בסיס מוסרי, כן שיהיה כוח פנימי שיחייב כל אזרח לציית לו". חיילי צה"ל נשבעים בתחילת שירותם: "הנני נשבע(ת) ומתחייב(ת) בהן צדקי לשמור אמונים למדינת ישראל, לחוקיה ולשלטונותיה המוסמכים, לקבל על עצמי ללא תנאי וללא סייג עול משמעותו של צבא ההגנה לישראל, לציית לכל הפקודות וההוראות הניתנות על ידי המפקדים המוסמכים ולהקדיש כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל". הבסיס המוסרי לדרישה מחייל – חילוני או דתי – להיות מוכן "להקריב את חייו להגנת המולדת ולחירות ישראל" הוא שיש לה כוח והיגיון פנימיים ומחייבים. לעומת זאת, מתן פקודה לחיילי צה"ל לעקור יהודים מבתיהם ולהחריב יישובים שלמים אין לה ולא כלום עם הגנת המולדת או עם חירות ישראל. לפיכך, נכון שהיא כלל לא תינתן, וממילא גם לא יהיה סירוב.

"הציונות היא הרעיון הישר והמוצלח ביותר שעלה במוח היהודי העקום במשך אלפי שנים", אמר פעם הסופר עמוס עוז. על אותו משקל ניתן לומר שההתנתקות מהציונות היא הרעיון העקום ביותר שעלה במוח היהודי מאז קמה הציונות.

ד"ר רון בריימן הוא יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי