נינג'ה פלסטינית

האם אשה פלסטינית היא נינג'ה? במחסום חווארה שבפאתי שכם, התשובה היא כן. אני יודעת זאת כי שמעתי חייל צה"ל קורא כך לקבוצה של נשים עם רעלות שחורות. הן, כמובן, לא הגיבו. נראה שסרטי הנינג'ה והמנגה אינם אופנתיים בשכם. החייל התרגז, ועבר לכינוי השגור יותר בפי חיילי צה"ל במחסום: בינאת (שיבוש של באנאת). שזה, אם להקביל, כאילו בשדה התעופה בן גוריון היה הבודק מכריז "כל הבינות נא לגשת לשער 6". חייל אחד, רגיש ומקסים, למד מאיתנו את ההגדרה הנכונה יותר לנשים בשפה הערבית: ניסוואן. האם זה רק קוריוז שולי הנועד לבלשנים חמורי סבר ולנשות מחסום-watch טרחניות?

כמה עובדות: ההגבלות על תנועה של פלסטינים בעומק הגדה המערבית, לאו דווקא במעבר לישראל, אינן תגובה נקודתית לאירוע מסוים או לאיום ממוקד, אלא דבר שבשגרה. מבין 58 מחסומים הפזורים בכבישי הגדה המערבית רק 19, כלומר פחות משליש, משמשים כמחסומי כניסה לישראל. פלסטיני אינו יכול לעבור מיישוב פלסטינאי אחד לאחר ללא אישור ממפקדת התיאום של צה"ל, גם אם לצורכי לימודים, עבודה, ביקור רופאים וביקור קרובי משפחה.

20 בספטמבר, בית פוריק: אשה בהריון עומדת בשמש קופחת כיוון שהמחסום נסגר לתנועה. היא צריכה להגיע לבדיקה רפואית בשכם. בעלה, בחיוך, מבקש מהחייל שיתיר לה לעבור בכל זאת. למרות שבאופן רגיל, כפי שקצין במחסום הסביר, שניהם היו עוברים בלא בעיות, ולמרות שהוא אינו מפקפק בהריונה, כניסתה לרופא מסורבת. למה? כי אם היא יכולה לעמוד בשמש ובעלה מחייך כשהוא מדבר, אז המצב אינו חמור. וגם, למה לה ללכת לשכם אם יש לה רופא בכפר שלה?

ערב שבועות, תל אביב: אשה עם תינוק בעגלה, זאטוט נוסף על ידיה וכמה שקיות של קניות רוצה לרדת מאוטובוס, אך מסתבכת עם הדלתות, הילד והחבילות. כמה אנשים קמים לסייע לה, נהג האוטובוס והנוסעים הממהרים ממתינים בסבלנות. 12 בספטמבר, מחסום חווארה: אם עם שלושה ילדים, כולם מתחת לגיל חמש, אחד תינוק, בידיה תיקים וחבילות והיא מנסה לעבור עם כולם בסיבוב אחד של הקרוסלה הצרה המפרידה בין החיילים לממתינים. ילד אחד נתקע, היא מסובבת את השער לאחור והראש של השני נתקע, שלושתם בוכים והיא לא יודעת את מי להרים ואיך להיפטר מהחבילות. החייל מכוון את הנשק וצועק "ואחד ואחד" (אחד אחד).

ערב ראש השנה, שוק הכרמל: קשישה נושאת סלים מהשוק מתעייפת באמצע הדרך, הרוכלים מציעים לה כיסא וכוס מים ואומרים "שבי, אמא, שבי". 13 בספטמבר, מחסום חווארה: קשישה מצליחה לעקוף את התור כדי להגיע לבדיקה של החיילים, החייל צועק עליה שתחזור אחורנית, היא בוכה, הוא ממלא את תפקידו ומחזיר אותה, בצעקות, למקומה. אשה צעירה שביקשה שהבודקת לא תצעק עליה עוכבה, כעונש, שלוש שעות.

מה טריוויאלי יותר: יחס הכבוד שאנו נותנים לנשים יהודיות בתוך הקו הירוק, או האטימות שאנו מגלים כלפי נשים פלסטיניות? האמנם אטימות הלב מתחייבת כאשר מדובר בפלסטינאיות?
הנשים הפלסטיניות הן נינג'ות לא בשל הגלבייה השחורה, אלא מעצם העובדה שחייהן הפכו מדבר טריוויאלי ופשוט למסכת של התמודדויות יומיומיות עם חיילי צה"ל ושלטון הכיבוש הישראלי.

איפה עובר הגבול בין בדיקה ביטחונית חיונית לבין השפלה? איפה עובר הגבול בין תסכול להתנגדות אלימה המלווה במעשי טרור נגד ישראלים? חיילי צה"ל במחסומים אינם רואים את הפלסטינים כבני אנוש שנולדו בצלם. הפקודות מכסות עליהם; המציאות אינה מאפשרת זאת. אך כמה זמן ישמר גבול החמלה של הקו הירוק?

* גל קרניאל היא משקיפה ממחסום WATCH