הפעם הגזמנו

יגידו לי שזה הכרח המציאות, יגידו שלא אנחנו התחלנו, יגידו שזה יפחית את הטרור, יגידו שלא מדובר באנשים תמימים, יגידו לי הכל. ועדיין שיגור טילים ממסוק אל קבוצה של אנשי חמאס – הפעם לא אל ראש כנופיה או אל סגנו – מעורר צמרמורת ובעתה אצל מי שכמותי איננו נחשב ל"יפה נפש" ר"ל.

לכאורה יש את כל הסיבות למעשה: מדובר בלובשי מדים המתאמנים אימונים שתכליתם פגיעה בישראלים; במלחמה שמזמן הפכה לחסרת עכבות וב"הקם להרגך השכם להרגו". ובכל זאת יש הבדל. ההבדל הוא במכניות של ההרג ובמאסות; בקלות ובכמות שמתחילה להשפיע על האיכות: בעיקר על איכות היחס לחיי אדם.

כמו לפני כשנתיים, בעת חיסולו של סלאח שחאדה באמצעות פצצה של טון שקטלה רבים חפים מפשע, גם הפעם התחושה היא שזו פעולה של גרזן קצבים. הטרוריזציה של המלחמה, כאן ובעולם - ומתאבדים המתייחסים אל חייהם כאל כלי תחבורה לעולם הבא תוך קטילת כל מה שנמצא בדרכם - מכשירים מאוד אופן תגובה ברוטאלי וטוטאלי. כשמאות ילדים נטבחים באכזריות באוסטיה, כשיש קטל ממוצע של שניים-שלושה לשעה בעיראק, כשרבים נרצחים בפיגועי האוטובוסים אצלנו, טיל ממסוק המחסל חמישה עשר חמושים בשנייה - הוא כמעט "כסף כיס".

הסייגים והכללים הבלתי רשמיים שניתן היה לחיות עימם איכשהו – שסיכול ממסוק הוא רק של דגי טרור שמנים, והקפדה עקשנית על אי פגיעה באזרחים – הולכים ומתרופפים. לא במקרה עברה בשקט יחסי קריאה של רבנים קיצוניים לבטל כליל את הסייג של אי פגיעה באזרחים בעת פעילות נגד הטרור. מוזר, הרי הרבנים הללו מכירים את פרשת לוט. את אברהם המתחנן בפני אלוהים על נפשו של צדיק אחד בסדום ואת אלוהים המשיב שאם נמצא שם צדיק אחד – אזי לא יכחיד את העיר. כלומר: אם הצד השני רוצח ללא אבחנה, אין זה אומר שגם אתה צריך להפוך לכזה.

הקהות הזו לחיי אדם סופה שהיא נמסכת בדם החברה הישראלית כולה. היא לא אופיינית עוד רק למלחמה בטרור. שיטת הפיגועים ללא אבחנה מחלחלת הרבה יותר מבעבר למלחמות עבריינים בארץ; המוכנות לסיים מריבות נערים בדקירות סכין עד רצח של ממש ונראה שגם הכמות הגואה של ההתאבדויות הם חלק מ"כללי המשחק" החדשים. באין קדושת חיים המוות הופך לפתרון זמין.

המקומם בכל העניין הוא שהלחימה העיקשת והברוטאלית שסיגלנו לעצמנו בטרור, עומדת ביחס הפוך לאופן התמודדות שלנו עם התשתית הרעיונית, חינוכית, כלכלית והפוליטית שלו. המסגדים משיכים לפעול כבקו"ם של שהידים, המימון ממשיך לזרום, המצרים עוצמים לפחות עין אחת למראה העברות הנשק דרך המנהרות ברפיח וערפאת מתעלם מן הדרישה לרפורמות ולהאחדת מנגנוני הבטחון. הטיפול הרכרוכי בגורמי התשתית הללו מאפשר את המשך קיומו של הטרור, את העצמת התגובות שלנו אליו וחוזר חלילה. וכך, אנחנו מגבירים את חבטותינו ביתושים מבלי ליבש את הביצה.