וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

כך קיבלתי מעולה בבגרות מתמטיקה בלי לדעת כלום

עופר אדרת

1.9.2004 / 12:00

עופר אדרת, הומני בכל רמ"ח אבריו, פשוט שינן בע"פ את כל הפתרונות של בחינת הבגרות במתמטיקה ממלחמת ששת הימים ועד היום, וזה עבד

היום השני המאושר ביותר בחיי (הראשון שמור, כמובן, ליום השחרור מצה"ל) היה יום הבגרות במתמטיקה, אי שם, בקיץ 1999. אין כיף גדול יותר מאשר להיפטר מעול שרובץ עליך במשך 12 שנה בתוך פחות מ-3 שעות של בחינה. אין לי מספיק מילים לתאר עד כמה שנאתי (ועדיין) את המקצוע הזה. אם בבית הספר היסודי הוא היה, איכשהו, נסבל, הרי שבחטיבה ובתיכון העסק פשוט הפך לסיוט שאינו נגמר. הסיבה פשוטה. לא הבנתי שום דבר. כלום. אפילו לא את הבסיס. את לוח הכפל אני יודע, אל תהיו מצחיקים. למדתי אותו בעל פה, כמו כולם, בכיתה ב'. עם זאת, אני חייב להודות שאם תעירו אותי באמצע הלילה ותשאלו כמה הם שמונה כפול תשע - לא בטוח שאדע לשלוף את התשובה.

המפלה החלה כבר בכיתה ח', בשיעורי גיאומטריה, שנקראים בעברית גם בשם המבטיח "הנדסת המישור". לא משנה כמה פעמים המורה הסבירה את משפטי דימיון המשולשים - לא הצלחתי לזכור אף אחד מהם. ניסיתי להסביר לה, שכנראה אין לי ראייה מרחבית ולא ניחנתי ביכולת הנפלאה של היוונים בני המאה ה-6 לפנה"ס, אשר ראו לנגד עיניהם משולשים דמיוניים בעת שניסחו את משפטי תאלס ופיתגורס. היא, כמובן, התעקשה שכדי לדעת ש"זווית היקפית הנשענת על קוטר היא ישרה" - לא צריך להיות בעל דמיון מפותח.

ואז, בלי ששמתי לב, הגעתי לכיתה י'. אם עד עכשיו פשוט לא הבנתי את החומר, מעתה ממש שנאתי אותו. פחדתי ממנו, בכיתי בגללו, ועשיתי הכל כדי להדחיק את העובדה שבעוד שנתיים יהיה עלי להוכיח למשרד החינוך שאני מבין את החומר, כדי לקבל תעודת בגרות. פתאום, משום מקום, צצו תחומים חדשים כמו הסתברות וסטטיסטיקה, חשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי ואינדוקציות. הייאוש גבר על ההיגיון, וחוסר האונים הציף אותי מחדש בכל תרגיל בלתי פתיר. לא הצלחתי להבין מאיפה נחת עלי העונש הזה. למה, לעזאזל, אני צריך ללמוד 8 שעות מתמטיקה בשבוע, ואזרחות, לדוגמה, רק שעה אחת? למה ספרות, תנ"ך והיסטוריה לומדים בהיקף של שתי יחידות בלבד, ומתמטיקה מופלית לטובה עם 3-4 ו-5? מי קבע את סדר העדיפויות המטופש הזה, ולמה אף אחד לא עושה שום דבר כדי לשנות אותו? האם יכולת הפשטה וניתוח, המוקנית בלימודים ההומניים, חשובה פחות מהיכולת "לנתח" משוואה מתמטית?

בכיתה י"ב הבנתי שאני חייב לפעול, ומהר, אחרת כל ההשקעה במקצועות האחרים תרד לטמיון רק בגלל כישלון אחד מיותר. ההתפכחות באה אחרי אותו מבחן מיתולוגי, עליו נכתב, בעט אדום, "30". את יכולות השינון והזיכרון שהקנו לי המקצועות ההומניים החלטתי לתעל דווקא להצלחה במתמטיקה. בעזרתו של מורה פרטי מיומן, ולאחר שנפרדתי לשלום מאלפי שקלים, הצלחתי "לעבוד" על המערכת – בכלים שלה-עצמה. במשך שבועות ארוכים, מהבוקר עד הלילה, שיננתי בעל פה את כל התרגילים (ודרכי הפיתרון) שהצליחו מוחותיהם המעוותים של אנשי משרד החינוך לחבר משנות ה-60 ועד שנות ה-90. שלושים שנה של מבחני בגרות במתמטיקה, כולל אלו של מלחמת ששת הימים ויום הכיפורים. הנחתי הסתברה כנכונה: גם למתמטיקה, מלכת המדעים, יש גבולות. ואכן, התרגילים חזרו על עצמם, שנה אחרי שנה, בשינויים קלים ובתחפושות מעניינות. חשבתי שאם אלמד את כולם, אחד לאחד, אין סיכוי שאכשל - וכך אכן היה.

את הבחינה כתבתי מהראש, בלי להבין מילה ממה שידי רושמות על הטופס. הציון היה מעולה, ומיד עם קבלתו ארזתי את כל הספרים, המחברות, דפי המבחן והטיוטות, הכנסתי אותם לשקית זבל גדולה, וזרקתי אותם למקלט - שיירקבו שם לדראון עולם. מאז לא הסכמתי לגעת יותר במתמטיקה. פסיכומטרי לא הסכמתי לעשות (לא חייבים לעבור את זה בשביל לימודי היסטוריה ופילוסופיה) וכל פעם שאני נזקק לחישובים קלים, אני משתמש במחשבון שבפלאפון או בזה שבמחשב. שהם ישברו את הראש.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully