קשה להיות היום ישראלי בארה"ב

העיניים ראו וסירבו להאמין. בתמונת השער של ה"בוסטון גלוב" התנוסס לו דגל ישראל כשלידו צילום של גולש ומתחתיו הכותרת "הראשון של ישראל" והסבר על השמחה שהסב גל פרידמן למדינה שלמה "שרווה קצת נחת במציאות של טרור". זו לא היתה ידיעה בשער של מדור הספורט אלא בעמוד הראשי של אחד העיתונים הנחשבים ביותר בארה"ב. שעה קלה אחר כך, בצהרי יום חמישי, אומר לי מוכר הפיצה האיראני בעודו מגיש עוד סלייס עסיסי ונוטף שומן: "נו, אז מה אתה אומר? סוף סוף קיבלתם זהב. מברוק". שיחת העיר ברמת גן, חיפה, מגדל העמק וגם בברייטון, מסצ'וסטס.

ארבעים ושמונה שעות אחר כך התחלף השם גל פרידמן בלארי פרנקלין ויחד איתו הפכה תחושת העליונות וההתהדרות הטווסית לפסימיות על גבול הפאניקה. האנלוגיה לישראלי בארה"ב ביומיים האחרונים היא לזו של מהמר ברולטה, סיבוב אחד של מכה יפה שמייד אחריו מגיע ספין של הפסדים וכמו על שולחן ההימורים גם כאן ההפסד גובה מחיר כבד.

לכאורה, זה לא נראה כמו משהו חמור במיוחד. חתיכת נייר אחת שנמסרה לידיים לא נכונות באיפא"ק עשויה להתברר כאי הבנה מצערת שנבעה מרצון יתר לעזור לחברים ותיקים. החשש הכבד הוא שהאף.בי.איי יסרב להתייחס לעניין הזה בצורה סלחנית ויהפוך אותו לפרשת ריגול של ממש.

בשבת פורסמה בוואלה! הידיעה שעובד הפנטגון לא יואשם בריגול אלא בטיפול לא הולם בנושא רגיש, אבל צפירת הארגעה לא נשמעה. רשתות החדשות הממשיכות לדוש בנושא, אם כי לא באדיקות, וכל דיון רק מגדיל את תחושת החלחלה והפחד שהרעה הזו תגדל למימדים מפלצתיים ותיצור כלפינו את מה שיצר ה-11 בספטמבר כלפי המוסלמים, אפקט של שנאה, חשד ומדיניות בוטה של פוליטיקלי אינקורקט. אולם גם אם הכל יתברר כסערה בכוס מים עלול להיגרם לנו נזק כמעט בלתי הפיך.

הזכרונות מפרשת פולארד, הטיעונים של העולם הערבי שארה"ב נכנעת למדיניות ישראל, היחס לאיראן והמצב בעיראק יתנקזו אלינו כמו צומת ביבים המרוקנת את שפכיה אל הים. חשוב לזכור שבעידן הבהלה הנוכחי, האמריקאים לא לוקחים שבויים. ימים אלה, עמידה תחת עיניו הבוחנות של השלטון בארה"ב אינה מרשם מומלץ.

הגרוע מכל הוא העיתוי. מי ייבחר, בוש או קרי, היא שאלה לא רלוונטית. מה שחשוב הוא שאם הפרשייה תתפתח, היא עלולה להיתפש ככזו שהשפיעה על תוצאות הבחירות בארה"ב, וסיטואציה בה היישות הציונית משפיעה במישרין על בחירתו של הנשיא לא תעשה חסד עם מעמדנו בעולם בכלל, ויחסינו עם האחות הגדולה בפרט. בינתיים, השלט מזפזפ בין התחנות לא על מנת למצוא דיווחים נוספים על המסמך האסור, אלא דווקא מתוך ציפייה שהסיפור הזה יתפוגג בתוך הערפל שיפזר כנס המפלגה הרפובליקנית בניו יורק. יותר נאומים של הנשיא, יותר אנליזות פוליטיות ופחות זמן מסך לקווים לדמותו ופועלו של לארי פרנקלין רק יעשו איתנו חסד, ישכיחו את המסמך העגום ואולי יהפכו את נביחות הכלבים לחלושות כל כך, עד שהשיירה תצליח איכשהו לעבור את המכשול הקשה הזה.