נושאים חמים

15 עיתונאים נהרגו ברוסיה מאז עידן פוטין

העיתונות החוקרת במדינה כמעט שותקה לחלוטין בתקופת שלטונו של פוטין. עורכי עיתונים וכתבים שהעיזו למתוח ביקורת על הקרמלין - נרצחו. המשטרה, כמובן, לא מצליחה לפענח את מקרי הרצח

"הם לא יכולים להרוג את כולנו", אמר העיתונאי אלכסיי סידורוב ל"ניו יורק טיימס" לאחר שידידו, ואלרי איוואנוב, עורך העיתון "טוליאטי ריוויו", נרצח ביריות ב-18 באפריל 2002. באוקטובר 2003 נרצח בדקירות סכין סידורוב עצמו, שנטל בינתיים את תפקיד עורך העיתון בלית ברירה. מאז דבק בטוליאטי הכינוי "עיר העיתונאים המתים".

האלימות נגד עיתונאים ברוסיה הגיעה לשיאה ב-9 ביולי השנה עם רציחתו של עורך הירחון "פורבס" בשפה הרוסית, פול קלבניקוב. הרצח העלה שוב את החשש ליכולת תפקודה של העיתונות הרוסית תחת משטרו של נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין. בטוליאטי, הנמצאת כ-800 ק"מ מדרום לבירה מוסקבה, האיום על חייהם של עיתונאים מעולם לא היה מוחשי יותר: מאז 1995 נרצחו שישה מנהלים או בעלים של גופי תקשורת מקומיים.

טוליאטי, עיר תעשייה אפרורית, סבלה בשנות ה-90 ממלחמת כנופיות קשה. ה"ריוויו", בראשותו של איוואנוב, נודע בתחקיריו המעמיקים בנושאי פשע ושחיתות, שבהם לא פחד לחשוף קשרים בין הרשויות המקומיות לעולם התחתון. איוואנוב נורה בראשו שמונה פעמים מחוץ לביתו, כשיצא לקנות ממתקים לבתו. כחודשיים לפני מותו פירסם העיתון כתבה על ראשי כנופיות וקשריהם עם עסקים מקומיים, ועל פי הארגון האמריקאי, "הוועדה להגנת עיתונאים", התכוון איוואנוב לפרסם מידע נוסף שהיה מחשיד שוטרים ועורכי דין מקומיים.

סידורוב, שקיבל לא פעם איומים על חייו לאחר שנטל את תפקיד העורך, נרצח מחוץ לביתו ומת בזרועות אשתו. הפעם, בעקבות תשומת הלב הבינלאומית למות עורך שני בתוך 18 חודשים, התאמצה משטרת רוסיה לפענח את הרצח. ארבעה ימים בלבד לאחר הרצח, נעצר יבגני מנינגר, פועל מקומי בן 29, שהודה במעשה. המשטרה טוענת שהשניים נפגשו ברחוב בשעת לילה, ומנינגר השיכור רצח את סידורוב כי לא הסכים לבוא לשתות עמו בפאב.

מאז עלה פוטין לשלטון ב-2000, נהרגו 15 עיתונאים ואף לא מקרה אחד פוענח. מעצר הבזק של מנינגר העלה ספקות לגבי מעורבותו ברצח. אן קופר, מנהלת הוועדה להגנת עיתונאים, טענה בראיון לרשת הטלוויזיה האמריקאית פי.בי.אס, כי "רבים בטוליאטי מאמינים שזו אחיזת עיניים. היה לחץ, הם היו צריכים לעשות משהו, אז הם סתם תפסו בן אדם". במכתב ששלחה קופר לפוטין ב-10 באוגוסט, טענה כי בחקירת המשטרה התגלו שורה של פגמים: מנינגר טוען שהודה ברצח תחת לחץ; עדי ראייה של התביעה לא היו בטוחים שמנינגר הוא הרוצח; עמיתיו לעבודה טענו שהמשטרה לחצה עליהם להעיד שמנינגר ייצר את הסכין ששימש לרצח בזמן העבודה; שני עדי ראייה שטענו כי מנינגר היה בבית קפה בזמן הרצח לא הורשו להעיד, ועוד שורה ארוכה של מחדלים.

אחרי הרצח הראשון העיתון התמתן, אחרי השני הוא הפסיק לחקור

בינתיים, למעשי הרצח יש השפעה מרחיקת לכת על העיתונות בטוליאטי. הוראתו הראשונה של מחליפו של סידורוב, איגור איזוטוב, היתה לא להשתמש במקורות שקשורים לעולם התחתון, ככל הנראה משום שחשש לחיי עובדיו. קופר מוסיפה: "נראה שאחרי הרצח הראשון, העיתון התמתן. אחרי הרצח השני, הוא הפסיק כמעט לגמרי לעסוק בעיתונות חוקרת".

קלבניקוב היה ידוע כעיתונאי שתמך בממשל פוטין, ולכן ההשערה שמישהו בקרמלין רצה במותו נראית לא סבירה. אך יש מי שמאמין כי השלטון מעורב בחלק ממקרי הרצח של עיתונאים בשנים האחרונות. העובדה שסוכנויות המודיעין הרוסיות לא מצאו אפילו קצה חוט אף באחד ממקרי הרצח נראית, לכל הפחות, תמוהה. החוקר האמריקאי דייוויד סאטר ממכון הדסון אינו מופתע כלל, ומציע הסבר משלו, במאמר שפירסם ב"וול סטריט ג'ורנל". "הכאוס ברוסיה נחוץ לחיזוק המשטר האוטוריטרי של פוטין", סבור סאטר. זאת, לדבריו, משום שבתנאים של כיבוד החוק, לא יוכל עוד להצדיק את הצעדים שהוא נוקט להשגת שלטון דיקטטורי.

קלבניקוב לא היה הקורבן היחיד של העיתונות הרוסית ב-9 ביולי. כמה שעות קודם לכן, צופי הטלוויזיה חזו בשידור האחרון של "חופש הדיבור", תוכנית העימותים הפוליטית בערוץ NTV. רבים ראו בכך המשך של מאמצי הקרמלין להשתיק את הערוץ. כאשר החברה הממשלתית "גאזפרום" השתלטה על הערוץ ב-2001, עזבו רבים מכתבי הרשת, במחאה על התערבות בעבודתם. מנחה התוכנית, סאביק שוסטר, התעמת עם ההנהלה לא פעם, ואף נאלץ בשנה שעברה להפסיק את העברת התוכנית בשידור חי. שוסטר אמר ל"גרדיאן" בעקבות רצח קלבניקוב, כי "זהו מסר ברור לכל העיתונאים - אל תעשו עיתונות חוקרת ברוסיה".

מקרה זה הוא רק דוגמה למאמצים שעושה פוטין לצמצם את חופש העיתונות ברוסיה. יריות הפתיחה נשמעו לאחר אסון הצוללת "קורסק" באוגוסט 2000, כאשר התקשורת ביקרה בחריפות את ניסיון החילוץ הכושל של הצי. באפריל 2001 ביטל פוטין את רישיונות השידור של כמה תחנות טלוויזיה, ולאחר שמורדים צ'צ'נים תפסו מאות בני ערובה בתיאטרון במוסקבה בנובמבר 2002, חוקק הדומא חוק האוסר על העיתונות לדווח על פעולות צבאיות במדינה, לפרסם "דעות מרדניות" ולהפיץ "תעמולה". לקראת הבחירות לפרלמנט בדצמבר 2003 ולנשיאות במרץ 2004, חוקק הדומא חוק המתיר לוועדת הבחירות המרכזית לסגור גופי תקשורת בשל פרסום פרשנות "חד צדדית".

"משטרו של פוטין מתקרב למודל של טוטליטריות נאורה"

"הקרן להגנת הגלאסנוסט", הפועלת למען חופש העיתונות ברוסיה, טוענת כי מלבד מקרי הרצח, נפתחו 378 תיקים נגד עיתונאים וב-24 מקרים נסגרו תחנות בזמן שידור. על פי העיתון "פייננשל טיימס", תחת פוטין אושרו 147 חוקים הנוגעים לתקשורת. לטענת אלכסיי ונדיקטוב, מנהל תחנת הרדיו העצמאית האחרונה ברוסיה, "אקו מוסקווי", אחד החוקים אפילו מתיר סגירת תחנת רדיו אם הקריין אינו מבטא נכון מלה ברוסית. הארגון הצרפתי "עיתונאים ללא גבולות" מיקם את רוסיה במקום ה-148 מבחינת חופש העיתונות - אחרי זימבבואה ואפגניסטן. התוצאה העיקרית של הלחצים מכיוון המשטר היא צנזורה עצמית גבוהה במיוחד בקרב העיתונאים, שחוששים לפרנסתם ואף לחייהם.

גם במתחם הקרמלין העבודה העיתונאית אינה קלה. בניגוד למדינות מערביות, לפוטין אין דוברים שמעבירים לתקשורת מידע שוטף על אירועים מתוכננים. דוברו הרשמי אינו דמות ציבורית, והשגת תגובות ממנו נחשבת משימה לא קלה. מאשה ליפמן, חוקרת במכון קארנגי במוסקבה, אמרה לסוכנות הידיעות רויטרס, כי "המערכת אפילו לא מתיימרת להיות פתוחה. יש פול של עיתונאים בקרמלין, אך הם משמשים יותר כדוברים ולא כעיתונאים".

במצב עניינים זה, השאלה היא מי יגן על התקשורת ברוסיה וכיצד תוכל להמשיך בעבודתה כ"רשות הרביעית". לדברי ח"כ רומן ברונפמן, לתקשורת הרוסית אין כיום כל יכולת לבקר את השלטון. לדעתו, "הצטברות מעשי הרצח והעדר אופוזיציה מעידים על רגרסיה משמעותית ברוסיה. למעשה, משטרו של פוטין מתקרב למודל של 'טוטליטריות נאורה'".

לאזרח מספר אחת ברוסיה, כך נראה, אין בעיה עם המצב: ב-26 בספטמבר 2003 אמר פוטין, כי "ברוסיה מעולם לא היתה תקשורת חופשית, אז אני לא יודע למי אני בדיוק מפריע".

מקרי מוות של עיתונאים מאז עלה פוטין לשלטון

*אלכסנדר יפרמוב, 12 במאי 2000: צלם העיתון הסיבירי "נאשה ורמיה", נהרג בצ'צ'ניה

*איגור דומיניקוב, 16 ביולי 2000: כתב ועורך בשבועון "נובויה גאזטה", מת לאחר שאלמוני תקף אותו בפטיש ליד ביתו במוסקבה

*סרגיי נוביקוב, 26 ביולי 2000: בעל תחנת הרדיו העצמאית היחידה בסמולנסק נורה ליד דירתו. התחנה ביקרה בחריפות את הממשל המקומי

*איסקנדר קטלוני, 21 בספטמבר 2000: כתב ב"רדיו אירופה החופשית", נרצח במוסקבה. כתב על הפרת זכויות אדם בצ'צ'ניה

*סרגיי איוואנוב, 3 באוקטובר 2000: בעליה של חברת הטלוויזיה הגדולה בטוליאטי, "לאדה טי.וי", נורה חמש פעמים בחזהו ובראשו

*אדם טפסורגאייב, 21 בנובמבר 2000: צלם צ'צ'ני שעבד בסוכנות הידיעות רויטרס, נורה למוות בכפר אלקן-קאלה

*אדוארד מרקביץ', 18 בספטמבר 2001: מו"ל ועורך מקומון ברפטינסקי, נורה בגבו. העיתון הרבה לבקר פקידים מקומיים

*נטליה סקריל, 9 במארס 2002: כתבת בעיתון "נאשה ורמיה" בעיירה רוסטוב-און-דון, מתה לאחר שהותקפה לילה קודם

*סרגיי קלינובסקי, 1 באפריל 2002: גופתו של העורך הראשי של היומון "מוסקובסקי קומסומולטס סמולנסק" נמצאה ליד אגם

*ואלרי איוואנוב, 29 באפריל 2002: עורך "טוליאטי ריוויו" נרצח ביריות מחוץ לביתו

*רודי סקוט, 26 בספטמבר 2002: צלם פרילאנס לרשת הטלוויזיה הבריטית "פרונטליין". נרצח ברפובליקה הרוסית אינגושטיה

*דימיטרי שבץ, 18 באפריל 2003: סגן מנהל ערוץ הטלוויזיה העצמאי "טי.וי 21" נורה כמה פעמים בעיירה הצפונית מורמנסק

*אלכסיי סידורוב, 9 באוקטובר 2003: העורך הראשי של העיתון "טוליאטי ריוויו" נרצח בדקירות סכין בפתח ביתו

*אדלן קאסאנוב, 9 במאי 2004: צלם רויטרס, נהרג בפיצוץ באיצטדיון בגרוזני, שבו נהרג גם נשיא צ'צ'ניה אחמד קאדירוב

*פול קלבניקוב, 9 ביולי 2004: עורך המהדורה הרוסית של הירחון "פורבס" נרצח מחוץ למשרדו

מקור: הוועדה להגנת עיתונאים