החילוני מחפש אהבה

העיתונים מספרים שאנשים בתל-אביב עושים חיים משוגעים בשירותים. בין אסלה לבחילה, מביאים אותה בהשחלה, והשמחה גדולה, ורק שלא יחטפו ת'מחלה. שלא לדבר על השיכורים, האנסים, החרמנים המסוממים והבליינים המקצוענים שמסתובבים בישראל החילונית ורק מחפשים פרטנר לתת אתו דרור לחולירע שבהם, פורקן לצד האפל בליבידו שלהם. שלא לדבר על אחוזות חילופי הזוגות בהרצליה, על הריבוי בשימוש במילים "זין" ו"כוס" בכתיבה הישראלית החדשה ובחדירתו של "הזיון" – על כל הטיותיו – לשיח בין המינים המתקיים בישראל. אהבה היא כבר, מזמן, לא הסיפור.

כאן יש לעצור לאתנחתת "פוס" משמעותית ולחרחר את הוידוי הלא ייאמן הבא: אני חילוני ומעולם לא נתקלתי באדם שהשתגל בבית כיסא, באישה שירדה לתנוחת מין אוראלי מתחת לשולחן במנזה או בזוג חילונים נשואים שהחליטו להעשיר את חיי הלילה שלהם דווקא בביקור במועדוני סווינגרס. מעולם, בחיי. אף לא אחד. אף לא אחת. מובן שאפשר להתייחס לעניין כאל גרסה רגרסיבית עגומה במיוחד של הכחשה, עצימת עיניים או נכות פרובינציאלית, אבל יש גם אפשרות אחרת.

האפשרות האחרת היא כי התופעות האלה לא באמת קיימות. כלומר, אמנם, בוודאי, יש בנמצא אנשים שנודדים ממשגל אסלה למין בשלישיה בעליצות בה אני משלטט בין ערוצי טלוויזיה, אבל הם מעטים. מעטים מלהזכיר, מעטים מכדי להתייחס אליהם כאל "תופעה", בוודאי כאל מייצגיה של "חילוניות" חדשה, או ליתר דיוק "האהבה על פי החילוניות החדשה".

"האהבה על פי החילוניות החדשה" (אולי בעצם, הזוגיות) דומה מאוד ל"אהבה על פי החילוניות הישנה". במקומות בהם אני מתנהל (חלק מהזמן אני אפילו עושה בתל-אביב הנוראה!) סובבים אותי גברים ונשים סולידיים להחריד – צרכני תרבות המונים בסיסית, קורבנות קלישאות רומנטיות באדיבות מוספי נשים וערוצי בידור, סאקרים של מושגים ארכניים דוגמת "בליינד דייט", ודיונים כבודים מאסכולת "האם נכון להתנשק כבר בפגישה השלישית?" תיכוניסטי למדי, אני יודע, אבל באמת-באמת שהאנשים האלה קיימים. אני מרשה לעצמי לקבוע, אפילו, שהם הרוב. המוחלט, הגורף, הדומם, שאינו יוצא לכיכרות, שאינו מופיע על שער עיתון "העיר" כמרואיין לפרוייקט שבוחן באיזה תא, באיזה פיק-אפ בר, הכי נוח לעשות דוגי סטייל. השם ירחם על נשמותיהם, חלק גדול ממכריי, אינו מבין את המושג "דוגי סטייל" לאשורו. יותר מכל, עניין של השכלה פורנוגרפית לוקה בחסר.

באופן מפתיע, ובניגוד למה שמספרים העיתונים, הפוך ממה שמזנק מתוך אתרי האינטרנט ובשונה ממה שמוחדר למוח באדיבות האובססיביות מעוותת המציאות של המסך הקטן, קיימת קבוצה חילונית גדולה עד למאוד שמושגים כמו "קשר", "דיאלוג", "חברות", "זוגיות" ואפילו (הכינו את מקדמי ההגנה שלכם) "מיניות" – מהווים את הלקסיקון המלא שלהם לתיאור העמדה שלהם מול המין השני.

יש בהם ימנים, שמאלנים, אקדמאים, אומנים מתחילים, פקידים, מזדנבי תהילה, עורכי דין, פועלים, מובטלים, אנשי קבע, קופאיות בסופר, בין מכריי יש אפילו דוור אחד. נדב שמו. לא הזדעזע מעולם במושב האחורי של הטוסטוס פג'ארו שלו, כשחצי גרם קוקאין מאיר את דרכו בחשיכה. ממש לא. נדב והאחרים, ביניהם אני, חיים את חיינו העמלניים, האפרוריים והמדכאים במקצת, יש להודות, מקווים, מייחלים, מצפים, מקדמים את עצמנו לקראת ומאמינים באמת ובתמים – אל תצחקו – באהבה