נושאים חמים

למה הים שלנו כזה דרדל'ה?

יש לנו את אותו הים בדיוק כמו לאירופאים, ובכל זאת, אצלנו הים מזוהם, צבעו עכור, המדוזות שולטות בו וחופיו צרים. מאיפה הנאחס?

איך ייתכן שבצד אחד שלו הים התיכון כזה קול - קריר, צלול מרענן ונפלא - ובצדו השני, כלומר הישראלי, הוא כזה נאחס? ישראלים רבים שחוו נופש בקפריסין, יוון או טורקיה, כלומר כל הישראלים, מתחבטים בשאלה הזאת מדי קיץ. ישראלים הגונים שהאפליה הזו מקוממת אותם לא יכולים, אחת לעונה-שתיים, שלא לשאת עיניים לשמים, להיכנס לאוטו ולצאת לבדוק אולי בכל זאת השתנה משהו. אולי גם הים שלנו החליט לעשות קאמבק.

בשבוע שעבר איפשרנו לפנטזיה הישנה להיוולד מחדש ויצאנו לתור מחדש את הים. שבוע מקרי, חופים מקריים. שני אנשים שרוצים להרגיש קצת ים בימי חול שבהם החופים ריקים ושקטים יחסית. פנטזיה צנועה, עממית, שום דבר גרנדיוזי: לצאת מהבית (באזור תל אביב), לנסוע שעה קלה, להגיע לחוף רחצה יפה, נקי, שקט, לשחות, לתפוס שלווה, שמש, רוח. בשעת בין ערביים לשבת מול המים עם כוס בירה, אולי לאכול משהו, לא יותר מזה.

התחלנו בדרום: זיקים, אשקלון, ניצנים, אשדוד, פלמחים. החופים מפתיעים ביופיים הפראי, פתוחים, רחבים, חלקם נטולי שוברי גלים, דיונות יפהפיות מובילות אליהם. מזכירים חופים של פעם. מזכירים ילדות.

חוף ניצנים נראה כמו חלום שלקוח מתוך גלויית נופש באיים רחוקים. חול לבן וחלק, צבע הים כחול עמוק, רוח מלטפת. כמעט שאין אנשים, לא בחוף ולא במים. רייצ'ל, ברמנית חמודה במזנון המקומי, מסבירה שזה המצב הקבוע בחוף חוץ משישי-שבת, שאז מתמלא אנשים. מצד שני אולי בכל זאת עדיף היה לבוא בשבת כי אז הדחפור לא היה עובד.

רעש נורא. "חופרים פה בשביל לשים כבל טלוויזיה", מסביר מאיר לוי, מנהל החוף. כבל טלוויזיה?! "כן, לפסטיבל קוקה קולה. מה, לא ידעתם? הולכים להיות פה שבועיים של מופעים, מוסיקה, ריקודים, שמח לאללה. זה מתחיל בעוד כמה ימים, תבואו".

לוי עובד עם רועי שוורץ, מבעלי המועדון הבאר שבעי "הפורום" שהוא מפעיל החוף, המפיק של פסטיבלי "בומבמלה" וקוקה קולה. הדחפור חופר בחול שוחה רצינית ומתכוון להמשיך לעבוד כל היום. במרחק לא רב אפשר להבחין בגדר שהוקמה כדי לתחום את מרחב פסטיבל הבומבקולה או מה שזה לא יהיה. טוב, שלווה לא נוכל לתפוס כאן, אבל אולי טבילה קטנה, מחייה נפשות?

איפה. יש דגל אדום, הים סוער ומסוכן לרחצה. חדשות רעות, שגם הן מתגמדות למראה השורה הארוכה של עשרות מדוזות שנפלטו מהים. "היום זה השיא", אומר המציל, "תיזהרו, המים מלאים".

למה המדוזות אוהבות אותנו? ומה עם הגלים?

ד"ר אבי ארבל, זואולוג: "המדוזות שהיו בחופי ישראל וזכורות לנו לרע משנות ה-60 וה-70 היו מזן 'ריזוסטומה פולמו' (סגורי פה), זן של מדוזה מצויה שניזונה רק מפלנקטון זעיר. הן לא נכחדו ועדיין ניתן למצוא אותן בים בכמויות קטנות יחסית. במדוזות שגודשות עכשיו את החופים שלנו אנחנו נתקלים משנות ה-80 ואילך, בכמויות הולכות וגדלות. הן שייכות למין חדש יחסית, 'רופילמה נומדיקה גליל' (החוטית הנודדת), והן נקראות כך על שמה של החוקרת הישראלית פרופ' בלה גליל, שגילתה והגדירה אותן. יש להן חוטי ארס ומכאן השם חוטית. זוהי מדוזה גדולה עם זרועות ציד המגיעה עד לקוטר של מטר, והיא נחשבת לטורף יעיל ומתוחכם".

מאיפה הן באו ולמה דווקא אלינו?

"לא ידוע עדיין מאיפה בדיוק ואיך הן הגיעו אלינו. מה שברור, טוב להן אצלנו. הן משגשגות פה והן כאן להישאר. הן אכן באות בהמוניהן, במיליונים - הן אוהבות מים חמים יחסית, ואת זה יש לנו בשפע. לכן מספרן גדל משנה לשנה. למה הן לא נודדות לקפריסין ויוון? כי זה רחוק וקר".

לאן המדוזות נעלמות?

"הן לא נעלמות, הן מתות. רוב גופן עשוי מים, שנספגים במי הים. מה שנשאר משמש מזון מצוין לכל מיני מינים שחיים בים".

למה הים תמיד סוער?

חוף פלמחים שובה את הלב בין רגע, וגם נקי יחסית, אבל גם בו הים סוער, הגלים גבוהים והדגל שחור. למה? ד"ר מנחם גורן, ביולוג ימי: "המבנה הטופוגרפי והאקלימי שלנו הוא כזה היוצר ים לא שקט כמעט לאורך כל השנה. 'ים ראי', חלק ורגוע, כמו שהכרנו בחופי יוון, טורקיה או קפריסין זה משהו שלא נתקלים בו בחופה של ישראל. כל יום בשעת צהריים מגיעה כידוע בריזה מן הים. בקיץ יש אצלנו משטר פעיל מאוד של רוחות. להבדיל מחופי קפריסין, יוון או טורקיה, שבהם תמיד יש משהו בדרך שבולם קצת, איזה חצי אי או משהו, אצלנו אין כלום. לדוגמה, גל שנבנה בקפריסין ועושה את דרכו אלינו לא ייתקל בדרך בשום דבר שירסן אותו".

איך נהפכו חופי הים למגרשים לבנייה?

חוף לידו באשדוד הוא חוף עירוני פתוח שיש בו גישה נדירה אל הים, מגיעים עם הרכב כמעט עד למים. יופי. אז מה. החול הלבן והרך של חופי הדרום גדוש פה בהמון חלקיקי פחם, שרידי מנגלים ושאר ממצאים, וגם פה הים סוער והחוף מלא מדוזות. אבל המפגע המרכזי מתגלה לבאים בדמות מבנה ביזארי שהוא מין מרכז קניות ובתי קפה. כבר בסביבותיו הוא לא סימפטי, מלוכלך, ולאורך חומת אבן ורדרדה שיוצאת מממנו עומד ריח חריף של שתן.

במהרה צד את העין מבנה אפילו עוד יותר משונה מהקומפלקס הראשון: בניין קובייה, בן שלוש או ארבע קומות, שניצב ממש על שפת המים. לבניין קירות זכוכית שקופים, ונראה שלא קבועה בו אף כניסה, לא שער ולא דלת. בפינה אחת כתוב "הקיוקס", כך במקור. הכל סגור, מוגף ונראה דומה שאין נפש חיה, עד שמהגג נחשף גבר הרוכן כלפינו וצועק: "מה אתם רוצים?" מתברר שזה ציון ביטון וזה הקיוסק המפורסם של ציון ביטון שכל ילד באשדוד שמע עליו.

מה זה הבניין הזה? "זה קיוסקים ומזנונים, אין לכם עיניים?" הוא צועק. והכל סגור? "תשאלי את החארות מהעירייה תשאלי, לא אותי". מזנונים וקיוסקים? ארבע קומות קיוסקים, קיוסק מעל קיוסק מעל קיוסק? מה בנית פה? עכשיו הוא עצבני. "כן, קיוסקים. מה הבעיה שלך, כוסאממו. אני בניתי בשביל הציבור. למען אנשי העיר שלי. אבל לא מעריכים פה כלום. בני זונות מאנייקים. סגרו לי את הכל. לא נותנים לבן אדם להתפרנס".

מגיעים אשה ושני ילדים. תריס חשמלי, מהסוג שיש בדרך כלל בפתחי חניונים פרטיים לרכב, נפתח באחד הקירות והם נבלעים פנימה, עולים אל ביטון. מגיע גם חבר של ביטון ומנהל עמו שיחה קולנית מלמטה. על הגג צלחת של "יס", דודי שמש, גן פורח של עציצים וצמחים. "בטח שזה הבית שלו, אלא מה?" אומר החבר וגם הוא עולה.

אתה גר כאן?

ביטון: "מה זה העסק שלכם אם אני גר כאן? יאללה כוסאממו, תנו גז, תנו גז לפני שאני יורד אליכם".

במרחק יריקה מהים, בחוף ציבורי עירוני, בנה ציון ביטון מאשדוד בניין של ארבע קומות כשעל גגו המרווח הוא מתגורר זה כמה שנים, ואף אחד - לא בעירייה, לא במשטרה, לא בפרקליטות ולא במדינה - לא הצליח למנוע ממנו לממש את תוכניתו, או, בדיעבד, להעיפו משם. איך יכול דבר כזה להתרחש בחוף ימה של עיר בישראל?

ניר פפאי, מתכנן סביבתי, אחראי על ים וחופים בחברה להגנת הטבע: "בישראל הכל יכול לקרות. אנחנו בג'ונגל. כשאין חקיקה יעילה, כשאין הגדרות ברורות לאיסורי בנייה, כשלא קובעים בצורה מפורטת ומפורשת מה השימושים המותרים בחוף, כשלא שומרים בשבע עיניים על כך שמוסדות התכנון יהיו עצמאיים לגמרי, כשאין התייחסות מחמירה של בתי משפט ושל שופטים לפגיעה בחופים, וכשאין אכיפה יעילה - מגיעים לתופעות מטורפות כאלה ונמשך ניצול החופים בידי בעלי אינטרסים נדל"ניים ואחרים. בימים אלה ממש מוגשת לוועדת שרים לחקיקה חוק לשמירת והגנת החופים. אם הוא יעבור, יש מקום לתקווה. תחזיקו לנו אצבעות".

אז למה החופים נעשים צרים?

משרד הבריאות הכריז אמנם רק על חוף גורדון כמזוהם, אבל אנחנו לא היינו משוכנעים שהקוליפורמים הפנימו את זה והחלטנו להצפין. החוף הדרומי של חיפה נקי, עם מעט מאוד מתרחצים. מזל. "לפני 20-15 שנה הרוחב של החוף היה בערך פי שניים", מקונן המציל נסים. יום קודם אמר המציל של חוף פלמחים אותם הדברים בדיוק.

פפאי: "אותה תופעה מצערת מתרחשת באשקלון, בתל אביב, הרצליה, בחיפה ובחופים נוספים. הבנייה המסיבית של מרינות ובתי מלון על קו החוף הנושק למים פגעה פגיעה אנושה במהלך הטבעי של זרימת החולות והחופים נהיים צרים משנה לשנה".

הכל מתועד במספרים, מספר פפאי. קודם כל כדאי לזכור שאורך רצועת החוף בישראל הוא 190 ק"מ, אך אורכם הכולל של החופים המוכרזים (עם מציל) הוא בקושי 15 ק"מ. זה נובע מכך ש-50 ק"מ מתוך רצועת החוף הכוללת סגורים, כלומר הוקצו לצרכי נמלים, לתחנות כוח ותשתיות ולצרכי ביטחון וצבא; 40 ק"מ בנויים ועוד כ-40 ק"מ כבר הוקצו ומיועדים לבנייה עירונית; 15 ק"מ נוספים בנויים ו/או מיועדים לבנייה כפרית. היתר עומד לרשות הציבור, אם כי רצועת החופים המוכרזים (עם מציל) הפתוחה למתרחצים בפועל אינה עולה כאמור על 15 ק"מ, כלומר מהווה פחות מ-10% מרצועת החוף כולה.

לתופעה של היצרות החופים יש סיבות שונות אך כולן מתוצרת ידנו. לאורך 70 ק"מ מרצועת החוף של ישראל מתנשאים מצוקי כורכר, המצויים בנסיגה מתמדת. להערכת מומחים נובע רק חלק קטן מהנסיגה מתהליך הטבעי של כרסום המים והרוח; חלקה הגדול נובע מהגורם האנושי. מצוקי כורכר רבים קרסו ו/או עומדים לפני קריסה בעקבות ביצוע עבודות עפר, בנייה והקמת מרינות בחופים סמוכים, נסיעות עם רכב שטח וניקוז מים לעברם. בעקבות בניית המרינה בהרצליה, לדוגמה, איבדו חלק מחופיה כ-60% מרוחבם, מה עוד שכמה צוקי הכורכר קרסו והחול בחוף התמלא באבנים. ועוד לא אמרנו כלום על גניבת החול לבנייה.

"במהלך המאה ה-20 גרעה פעילות האדם מהחוף בישראל כ-20 מיליון מ"ק חול", מסכם פפאי. "לשם השוואה, אם ב-48' היה לכל תושב כ-31 ס"מ חוף, היום יש 2.5 ס"מ בלבד. החול של הים פשוט נעלם. גם מצוקי הכורכר של החוף נפגעים וקורסים. יד האדם היא האשמה הבלעדית בהיעלמות החוף שלנו".

בחוף הדרומי של חיפה מתגלה עוד תופעה יחודית: הים סגור. אין כניסה. לאורך כל קו המים חסומה הכניסה על ידי עמודים וחבלים. המקום היחיד שבו המים לא מגודרים הוא מול סוכת המציל, שם יש מין פתח קטן ורק בו מותר להתרחץ. נסים המציל מסכים שזה קצת משונה אבל מסביר: "אין לנו ברירה. רק ככה אנחנו מצליחים להשתלט על האנשים בחוף. אולי זה לא הכי יפה וזה נראה סגור כאילו, אבל זה עובד".

האם לעד יוזרמו שפכים לים? ומה קורה עם הצבע?

היה בדעתנו לפקוד את חוף בת ים, אבל ברדיו הודיעו שהחוף נסגר לרחצה. היתה סתימה בצינור ביוב והשפכים זרמו אל הים. האוזן הישראלית אומנה והורגלה לשמוע את המשפטים הארורים הללו, "היתה תקלה בלה-בלה-בלה והוזרמו שפכים לים", סיפור מסריח שחוזר על עצמו שוב ושוב. בשבוע שעבר הוא חזר על עצמו לא פחות משלוש פעמים, בחוף בת ים, בחוף גורדון בתל אביב ובחוף אכזיב. למה זה לא נפסק?

פפאי: "בשנת 2004 נחלי החוף בישראל הם עדיין נחלים של ביוב. עכו ונהריה עדיין מזרימות לים שפכים, שעוברים אמנם סינון ראשוני אבל אינם עוברים טיהור. השפד"ן ממשיך להטיל את הפסולת שלו דרך קבע לים, 15,000 מטר קוב בוצה (תמצית של ביוב) בכל יום. 'הגלשות שפכים' לים מתרחשות בעיקר בחורף, כאשר מערכות הביוב למינהן קורסות בגלל הגשמים. מותר? לא, אסור. אז מה, המזהמים מצפצפים".

אנחנו ביולי, מה קרה השבוע בחופים שנסגרו?

פפאי: "בבת ים היתה סתימה בצינור מרכזי והביוב זרם לים מפתחי הניקוז. בגורדון נמצא זיהום קוליפורמי ועד עכשיו לא יודעים מה היה המקור שלו. ככל הנראה חדרו מי ביוב אל מי המזגנים מאחד המלונות שעל החוף. באכזיב היתה תקלה במסנן הביוב. נהריה כאמור ממילא מזרימה באופן שגרתי שפכים לים, אבל כנראה שהפעם זרם ביוב גולמי לגמרי לים.

"למה כל זה קורה? האכיפה נגד מזהמים אינה יעילה. בתי המשפט לא מחמירים מספיק. רשויות רבות מעלימות עין. אנחנו משלמים סכומים נאים לאגרת ביוב בתוך אגרת המים, זה מכניס לרשויות המקומיות תקציבים גדולים. במקום להשקיע את זה חזרה בביוב, ראשי הערים משקיעים את זה במה שנראה להם יותר כדאי אלקטורלית - בגינון, נוי, מדרכות, אירועים, בדברים ש'רואים אותם'. ביוב לדעתם זה משהו שלא רואים אותו, ולא יתן להם תמורה ממשית. אז פה קורס קו, שם מערכת נסתמת, לא נורא, שופכים עוד קצת ביוב לים. ראשי הרשויות מתפללים שהעונה תעבור פחות או יותר בשלום ושאף אחד לא יתבע מהם דין וחשבון- מה הם עשו עם מיליוני השקלים שתושביהם שילמו עבור ביוב. זה הסיפור האמיתי".

האם אנחנו רוחצים בים מזוהם?

"כן. על ציר הזמן יש שיפור, אבל כל עוד הנחלים מזוהמים והשפכים התעשייתיים זורמים לים, וכל עוד ערים גדולות מזרימות יום יום ביוב לים והשפד"ן שופך בוצת ביוב לים - אז כן, הים שלנו מזוהם".

למה אין לנו ריח אמיתי של ים?

האם גם זה בגלל השפכים שזורמים לים? ד"ר גורן וד"ר ארבל מאוחדים בדעה שלאו דווקא. "הריח שנקשר לרוב האנשים בתודעה כ'ריח אמיתי של ים' הוא בעיקר ריח של אצות שנפלטות לחוף ונרקבות לאטן, בתוספת דגים מתים, מלח ורוח שמביאה את הבליל הזה אל הנחיריים. מאז שיש שוברי גלים האצות נבלמות שם, ומה שמגיע לחוף מנוקה כל בוקר בידי דחפורים. ההסבר הזה אמנם פחות רומנטי אבל הוא האמת".

כשכבר מצליחים להתגבר על הפחד מהגלים, המדוזות והחיידקים ואוזרים חשק להיכנס למים, תמיד מתברר שהם חמימים ועכורים. למה בחודש יולי כשהגוף בוער ורוצה לזנק אל מי ים קרירים המים של הים שלנו חמים?

ד"ר גורן: "קודם כל, הטמפרטורה של מי הים היא פונקציה של הטמפרטורה ששוררת באזור. מעבר לזה, בים התיכון יש מדף ים רדוד ורחב. כלומר, הוא אינו תלול והוא נמשך למרחק גדול מהחוף. בחוף שלנו זה בא לביטוי באופן מיוחד. בחופים כמו יוון או כרתים, או אי כמו קפריסין, שבהם המדף צר, הים נהיה מהר מאוד עמוק מאוד, ולכן המים שם קרים יותר".

ולמה אין לנו חופי ים בצבע טורקיז?

"שוב, חוסר מזל. עניין העומק משחק לרעתנו. צריך מים עמוקים מאוד וצלולים כדי שיווצר הטורקיז ההוא שכולנו אוהבים. בנוסף, רוב החופים שלנו הם חוליים ולא סלעיים. יחד עם משטר הרוחות שיש לנו בישראל והעובדה שהים לא רגוע, מתקבלים מים לא צלולים".

למה אין לנו פירות ים? שוב חוסר מזל

ארוחה עסקית במסעדת הדגים האשדודית הידועה "אידי" עולה 85 שקלים, לא כולל שתייה קלה, יין, מנה אחרונה וקפה, מה שאומר שארוחה מלאה לזוג היתה מגיעה בקלות ל-300 שקל. בקפריסין או בכרתים זה היה עולה בערך חצי. שלל דגים ופירות ים מקומיים, זה כנראה מה שעושה את הבדל. למה אנחנו צריכים לייבא את שלנו?

ד"ר גורן: "חוסר מזל. האזור שלנו, מזרח הים התיכון, עני בדגה ובבעלי חיים ימיים שאת מכנה אותם פירות ים. זה מתבטא גם בחוסרים במזון טבעי בים - אין אצלנו בים חומרי דישון טבעיים, שבאים בדרך כלל עם זרימה של נהרות גדולים אל הים. המעט שעוד היה מגיע מהנילוס נגמר גם הוא. סיבה נוספת היא שרוב החופים שלנו חוליים ולא סלעיים, ודווקא חופים סלעיים הם אלה שבעלי חיים נקשרים אליהם".

ד"ר ארבל: "בחוף הבונים אפשר לראות יופי של סרטנים ושרימפס. מי שמחפש את הסרטנים בחופים חוליים לא ימצא אותם מסיבה מאוד פשוטה - כבר שנים שטרקטורים של העירייה מיישרים בכל בוקר את החול בחופים והופכים אותו שוב ושוב. זה הרס לסרטנים את הבתים שלהם ולא מאפשר להם לחיות בחוף".

פעם הים היה שונה

בחוף דור (טנטורה) דווקא יש מים צלולים להפליא, כל כך צלולים שאפשר לספור את המדוזות מבחוץ. החוף הזה היה ונשאר יחיד ומיוחד: שלושה איים קטנים הנטועים במרחק לא גדול מהחוף מהווים שוברי גלים טבעיים. אלה יצרו מעין בריכת ים, מקום אידיאלי למשפחות עם ילדים קטנים. כשאין מדוזות אפשר לללכת במים הרדודים האלה פנימה לאורך עשרות מטרים.

במסעדת חוף חדשה ומקסימה מסב עימנו לשולחן של טל יפרח, מנהל המסעדה, יחד עם מוסא חסדיה, תושב פראדיס הסמוכה. "בן 40 ,42 שנה בים", הוא מציג עצמו. עשר שנים הוא התגורר על האי המרכזי מבין שלושת האיים הקטנים שבחוף. בסוף הרשויות סילקו אותו משם. עכשיו הוא נע בין ביתו שבפראדיס לשניים-שלושה בתים מאולתרים שיש לו על החוף, במבנה עתיק נטוש או בחושה שבנה לבדו. "מזרון, כוס קפה, שמים וים, זה מה שאני צריך", הוא אומר. אין כמו מוסא לענות על השאלה אם יש הבדל בין הים של פעם לים של היום, או שמפאת הנוסטלגיה זה רק נדמה לנו.

הוא אומר שיש הבדל. "כשהייתי ילד ונער, הים היה אחר. קודם כל היו הרבה יותר סוגים של דגים. הם נעלמו, כמו הלוקוסים הגדולים לדוגמה. זה בגלל שדגים פה בארץ עם טרולים (מכמורות). הרשת אוספת את כל הדגים כשהם עוד קטנים, לא נותנים להם לגדול. וגם כשהטרול עובר הוא מכסח את השוניות והורס אותן. השונית זה הבית של הדגים, אז איך יגדלו?"

איזה עוד הבדלים?

"פעם הים היה מנקה את עצמו, כל כמה זמן היתה סערה גדולה. זה הפסיק. לא יודע למה. יש בריזה, יש גלים, אבל לא סערות של 14-10 יום כמו פעם. תשאלי את כולם. אחרי הסערה תמיד היה גם ריח של ים שאין אותו בכלל. היום כל הג'יפה נשארת בפנים, במים. גם היה יותר חול. הבני אדם הם שהורסים את הים".

ובנוסף לכל, גם שקט אי אפשר למצוא

"זה החוף הכי יפה בארץ, אין כמו טנטורה", אומר מוסא. הוא כמעט צודק. יש בעיה אחת: יפרח אוהב מוסיקה. חזקה. שלוש שעות בטנטורה דפקה המוסיקה בראש כפטיש, תקליט אחרי תקליט, בוקעת מ-12 רמקולים אדירי ממדים שתלויים לאורך כל המסעדה בווליום שמרעיד את החוף כולו. בסך הכל רצינו לשבת בשקט מול הים.

אולי אפשר להנמיך קצת בבקשה? אין עם מי לדבר. אחרי תחנונים חוזרים ונשנים נאות יפרח להנמיך קצת. קצת מאוד. מאז בכל פעם שעבר על יד המערכת נשלחה ידו באופן לא רצוני למגבר והוא הגביר חזרה. על שפת המים לא יכלו הנוכחים לא לשמוע את הים ולא את עצמם. "מה אתה שומע לחנונים האשכנזים האלה?" צעקה אל יפרח צעירה מהשולחן השני, "יאללה טל, שים כבר מוסיקה אחי. לא שומעים כלום".

הוא הגביר. "הלקוחות מבקשים, ראיתם?" הסביר. "פה אוהבים אקשן. אנחנו חוף בסבבה. יש לנו הרקדות, יש סלסה. יש זמר עם שירה בציבור כל יום רביעי. תבואו".