כשנשמעה יריית הפתיחה לועידה בדמדומי יום שני בברוקליין עדיין היה שקט. לא חריג במיוחד, בברוקליין אף פעם לא קורה כלום אף על פי שהיא רחוקה רבע שעת נסיעה בסך הכל מלב העניינים. "עדיף להישאר בבית" חשבתי לעצמי והדלקתי את הטלוויזיה כדי לראות את הנאומים, אבל אחרי חמש דקות של שיעמום החלטתי לחפש אקשן. כמו ילד שמקרב את היד לאש אף על פי שהוא מודע לסכנה נכנסתי לאוטו והתחלתי לשוט על רחוב ביקון שנסיעת דוך בו תביא אותי לדאון טאון הסוער, השוקק, המבולגן. יאללה, בלגן.
בכיכר קנמור זיהיתי עומס תנועה. הנה זה מתחיל, אני חושב, אבל הפקק שנוצר בגלל עבודות על רצועה קצרה בכביש מתפוגג מהר מאוד. הנסיעה לעיר התחתית שאמורה להיות מסורבלת וקשה אורכת אפילו פחות מהממוצע. ביקון היל הרומנטי בד"כ נראה כמו עיר רפאים והנורת' אנד, איזור המסעדות הכי יוקרתי בבוסטון, כמו בית קברות. מסתבר שההיסטריה והפאניקה שהופצו לכל עבר גרמו לתוצאות הפוכות: במקום פקקי תנועה כבישים ריקים, במקום מסעדות הומות עסקים סגורים. נו, אם אין אקשן אפשר להתנחם בעובדה שעברנו את היום הראשון בשלום.
את יום שלישי פתחתי ברגשות מעורבים. מצד אחד שקט, מצד שני הבטיחו לנו אש וגיצים, צלפים בכל פינה והמולה. באולסטון שבמערב העיר מפגינה קבוצת נשים נגד הפלות אבל בקיץ כשהסטודנטים בחופש אף אחד לא מגיע לאולסטון. בגן הקומון מנסה קבוצה של אנשים מכוסי רעלות להפגין נגד הכיבוש בעזה אולם שלטי המהדורה האמריקאית ל"שרון יביא אסון" מוסרים מייד על ידי המאבטחים.
למה בונו נדחף לכל מקום?
היד מזפזפת על המסך עד שהיא נעצרת על ערוץ MSNBC ועל בן אפלק שהפך בזמן האחרון לדובר הלא רשמי של בוסטון בהוליווד. אפלק מנסה להסביר בחיוך למה קרי הוא הדבר הטוב ביותר שיקרה לארה"ב והגם שאינו משכנע הוא לפחות חינני. מייד אחריו עוברים לראיון בהול עם בונו הקריפי שבא להפגין נוכחות במלחמתו באיידס. השמועה אומרת שהוא יופיע גם בכנס של הרפובליקנים בניו יורק. מי קרא לו ולמה הוא שוב נדחף לכל מקום?
אני מודה, פוליטיקה היא לא כוס התה שלי. הדיונים משעממים וברור שכל הדיבורים על רווחה והקלה במסים יחד עם שלום כלל עולמי יתחלפו בדצמבר לעשיית כלום אבל כשאירוע כל כך גדול וכל כך מתוקשר נערך אצלך בחצר האחורית אתה חייב לפחות להעמיד פנים שאתה מתעניין. עשיתי סיבוב נסיוני נוסף לעיר, אולי הערב יקרה משהו עסיסי אבל התמונה היתה זהה לחלוטין, רק שהפעם הבחנתי לצד השוטרים גם בכמות גדולה מהרגיל של מחוסרי בית. התמונה הגרוטסקית נראתה כמו מבצע "שוטר לכל הומלס". אנשים רגילים שוב לא הסתובבו ברחוב.
בדרך הביתה עצרתי ב"ברנס אנד נובלס" וקניתי חפיסה של גודאייבה משובחת. קצת ביזארי הקטע הזה של להיכנס לחנות ספרים בשביל שוקולד. הספר "חיי" של ביל קלינטון מוצג בכל פינה והחיוך המנצח של הנשיא לשעבר המוצג על כריכתו מושך את תשומת הלב. כשאומרים "מצליחן" ישר חושבים על קלינטון ועד כמה הוא ווינר תעיד העובדה שממש באותה שעה שבה הצהובונים יוצאים עם חדשות עסיסיות על המאהבת הטרייה, הרעייה הילארי מציגה אותו לעיני קהל אוהדים משולהב. רחוק מהזרקורים, בפינה אפלולית של מדור ההומור, מונח הספר "מייקל מור הוא שמן לבן וטיפש" של דייויד הארדי וג'ייסון קלארק בעוד מור עצמו מתנצח עם ביל אוריילי ב"פוקס" ומוכיח בשידור חי כמה הכותרת הזו נכונה. החנות התרוקנה, גם רחוב הרווארד.
בבית ניסיתי שוב לעקוב אחרי הועידה. תרזה היינץ-קרי עלתה לבמה ובירכה את הנוכחים בשבע שפות. הנאום שלה היה איטי וכל ניסיון לעקוב נפל על עיניים עייפות ואזניים ערלות והחלטתי שדי, לחתן השמחה עצמו כבר אין לי כח לחכות. כמו בגמר אליפות אירופה בכדורגל הציפייה עלתה בהרבה על האירוע עצמו, ובלשון שדרי הכדורגל: ההר הוליד עכבר.