יש"ע מאז ולתמיד, ולנצח

לפני קום המדינה, כאשר נפגעו יהודים בארץ ישראל, היתה רק תשובה אחת – התיישבות.

מקומות יישוב רבים בארץ קרויים על שם נופלים, מקרית שמונה דרך משמר השבעה, גבעת השלושה,
מעלה החמישה ועוד. שלא לדבר על שמות נופלים המונצחים במקומות רבים כמו יחיעם, משגב דב,
רמת רזיאל ועוד.

היום, אם חס וחלילה יש נפגעים בקרב חיילי צה"ל או אזרחים – מיד עולים קולות בציבור הקוראים לנסיגה, התנתקות, פינוי וכו'.

בשנות החמישים כאשר מחבלים ערביים רצחו יהודים, מיסד צה"ל "פעולות תגמול". היום, אם מתאבדים חסרי צלם אנוש פוגעים בערינו באזרחים תמימים, יש אצלנו כאלו "המבינים" אותם, את מצבם הכלכלי הקשה ואת מצוקותיהם הנוראיות.

לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר באו"ם קבעו "תיסוג וגם תחזיר" אנחנו השבנו ב"לא נפסיק לשיר". וכאשר בעולם הוקיעו את יחסנו לפליטים הפלסטינים האומללים, צעד אצלנו בראש מצעד הפזמונים שירו של יורם טהר לב "העולם כולו נגדנו – לא נורא נתגבר".

היום, הנימוק העיקרי לתוכניתו של ראש הממשלה להתנתק מגוש קטיף (הרי מעזה יצאנו כבר אחרי הסכם אוסלו), הוא לחץ בינלאומי.

בשנת 1969 כתב נתן אלתרמן את השיר הנורא "אז אמר השטן". בשיר, שהיה אחד משיריו האחרונים, מתאר אלתרמן את חוסר היכולת של השטן לנצח את עם ישראל. כאשר השטן חסר אונים הוא מעלה רעיון "אכהה מוחו / ושכח שאתו הצדק". ואלתרמן המיואש מסיים "כך דבר השטן וכמו / חורו שמים מאימה / בראותם אותו בקומו / לבצע המזימה". אלתרמן, בעת שעבר בין סופרים, משוררים ואנשי הרוח בנסותו לגייס תמיכה במגילת ארץ ישראל השלמה (ורובם הפנו לו עורף), הבין איך כל החזון הציוני שוקע כי "ושכח שאתו הצדק".

גם נעמי שמר ז"ל נתקלה בהפניית גב כשהעיזה לתמוך במעשה התיישבות של גוש אמונים. ליענקל'ה רוטבליט זה לקח קצת יותר זמן. בשנת 1968 הוא חיבר את "שיר השלום" שקורא "אל תביטו לאחור / הניחו לנופלים". היום, במין סוג של חרטה שלאחר מעשה, הוא מנסה – בחוסר הצלחה – להפיץ את "שיר ארץ ישראל" שכתב לאחרונה. גם הוא נתקל בחומת אלו ששכחו שאתנו הצדק. אף הוא משדר יאוש (בנוסף לאהדה מובהקת למתנחלים ולמעשה ההתיישבות), ומתנבא בנוסח נבואותיו ה"שחורות" של פרופ' ישעיהו ליבוביץ על כך שאם יהיה פינוי, המתנחלים יזנחו תורתם ויגיעו גם להמרת דת.

לי נראה כי היאוש מוקדם מדי.

תכנית ההתנתקות של ראש הממשלה, שברה את כל שיאי התמיכה בסקרים שלפני משאל הליכוד.
עד כדי כך היתה ההכרעה בסקרים ברורה, שראש הממשלה לא חשש לעמוד ולהכריז בפני עם ועולם על כך שכל תוצאה במשאל תבוצע ללא כל פקפוק. לא זו בלבד, אלא שכל תומכי ההתנתקות ואבירי הדמוקרטיה צידדו בקיום המשאל בין חברי הליכוד. אפילו מאמרי השיטנה הקבועים בעיתון "הארץ", שבאופן קבוע יוצאים בביקורת נגד חששות לכאורה של שחיתות קלה כחמורה (במיוחד אם מעשים לא נאותים מבוצעים ע"י פוליטיקאים מהימין), מיתנו את ביקורתם על ראש הממשלה הנחשד בפלילים, והגדיל לעשות יואל מרקוס שקרא, בעת הזאת, (קרי: כאשר ראש הממשלה עומד לבצע תכנית לפינוי ישובים), שלא למצות אתו את חומר הדין ולאפשר לראש הממשלה לבצע את התכנית המדינית המקובלת על מערכת עיתון "הארץ", גם אם ידיו לא לגמרי נקיות. (זו לא פעם ראשונה שאנו עומדים נפעמים מול העדפות אבירי זכויות האזרח, ראה שולמית אלוני עם "כדי לצאת מהשטחים, אני מוכנה גם ללבוש שטריימעל" כאשר מר"צ הצטרפה לממשלת רבין יחד עם ש"ס לפני "הסכם אוסלו").

וראה זה פלא. תוך פחות משלושה שבועות, מתגייסים מתנגדי ההתנתקות לעבודת שכנוע מבית לבית, וההכרעה הברורה נגד ההתנתקות התקבלה בציבור ללא הפתעה. אך מה עם אבירי זכויות האזרח? שמעון פרס מסביר שמדובר במעט משתתפים (כאילו שאם רוב העם חושב אחרת ממנו – כמו בבחירות האחרונות – הוא מיד מתגייס לבצע את דעת הרוב). יוסף לפיד מסביר שהמשאל לא נחשב (מדוע לא שמעו אותו אומר זאת לפני קיום המשאל?), וכך כל תומכי ההתנתקות שומרים על דממה מוחלטת כאשר ראש הממשלה מפר ברגל גסה את כל עקרונות הדמוקרטיה, ובתנאי שיפונו ישובים.

את הסכם "אוסלו" העבירו בכנסת עם שוחד למבריח סמים ול"חולה" מיצובישי. את התכנית הנוכחית מנסים לאמץ באמצעות אמצעים בלתי דמוקרטיים. והכל שרוי ומותר כי "ושכח שאתו הצדק".

כל זה לא יעזור. יש כאן אמת שמבצבצת מעבר לכל הצביעות השמאלנית. והאמת הזאת תנצח. משאל העם הבא יתקיים בבחירות, ושם יבואו על עונשם, הפוליטי, כל אלו ששמים בראש מעייניהם את הפגיעה בהתיישבות - גם על חשבון פגיעה אנושה בערכים החשובים ביותר להם. לא תעזור כל הלוחמה הפסיכולוגית נגד המתיישבים. הלוחמה הזו תפגע קודם כל, בבטן הרכה, במקומות בהם אין אמונה בצדקת הדרך (קיבוצים מתפוררים וסרבנים למיניהם). המתיישבים בגוש קטיף זוכרים בדיוק עם מי הצדק. האמת והצדק ינצחו.