נאורים כזוהר הרקיע

מאמרו של ארי שביט ("עומק הנגע", "הארץ", 24.06.04) מנתח את השבר במערכת המשפט ואכיפת החוק בישראל, אשר התגלה לכותב בעקבות המחלוקת מזוז-ארבל בכל הקשור לכתב האישום נגד ראש הממשלה אריאל שרון בגין קבלת שוחד. שביט צודק בזיהוי השבר במערכת החיונית, הזקוקה לאמון הציבור כאוויר לנשימה. הוא שוגה, או לפחות מאחר בשנים רבות, בעיתוי שבו הוא מזהה את הנגע.

שוב ושוב מככבות במאמרו ההתייחסות ל"נאורים" וההתנשאות כלפי מי שאינם כלולים בעיניו ב"קהילה הנאורה", קהילת השופטים, הפרקליטים קציני משטרה ועיתונאים. הוא אמנם כולל את עצמו בין "הנאורים", בין "כל אלה אשר המקצוע שלהם הוא האמת", אבל שוכח כי כמוהם, גם הוא התעלם במשך שנים מאותות האזהרה לגבי תיפקודה של המערכת. הוא קובע בצדק "שיש גבול לפתיחות שלהם. יש גבול לנכונות שלהם להטיל ספק בצדקת דרכם".

שביט מגלה באיחור רב ש"כולנו שותפים ליצירתה של תמונת מציאות מעוותת". הוא שוכח את תפקידה של התקשורת אשר "אמורה לתאר את המציאות בלא כחל וסרק", אבל התגייסה ללא בדיקה וחקירה למען "תהליך השלום", גדר "הביטחון", "תוכנית ההתנתקות" ועגלי זהב אחרים. הוא, כ"נאורים" אחרים, מתעלם מהספקות הקשים בשכבות נרחבות של הציבור לנוכח אירועים הקשורים ברצח רבין, כמו אופן הפעלת אבישי רביב ע"י השב"כ באישור פרקליטות המדינה, או התביעה לחקור באופן מעמיק יותר את כל הקשור ברצח רבין. הוא אינו מזכיר ניסיון של פרקליטה בכירה להשפיע באמצעות הדלפה בעיתוי מגמתי על תוצאותיהן של בחירות דמוקרטיות. הוא מתעלם מ"הנאורים" המזדעזעים מסקר החושף תמיכה בטרנספר של ערבים, אבל מתגייסים לעידוד טרנספר של יהודים.

שביט קובע בצדק שיש "חובה להקשיב למזוז. חובה לקרוא היטב, לחשוב בשקט ולבדוק מחדש את הנחות היסוד". נכון ליישם אמירה זו גם לבדיקה מחדש של הנחות היסוד של "תהליך השלום" ובראשן האבסורד כאילו גירוש יהודים והקמת מדינת טרור יביאו ביטחון ושלום. אכן, במשך שנים מסרבים "הנאורים" בעיני עצמם להסתכל ב"ראי כלשהו החושף בפניהם דיוקן עקום", ואינם "מהססים לנפץ אותו" ולהסית נגד מי שאינו הולך בתלם "הנאור".

שביט צודק בקביעתו ש"כל המערכות הישראליות האמונות על בירור האמת ועל שלטון החוק אינן מתפקדות כהלכה. העובדה שהמערכות הללו נתנו יד ... ליצירת מצג שווא אינה ניתנת לטיוח", אבל חשבון הנפש המתחייב אינו נוגע רק לפרשת מזוז-ארבל. "דווקא כדי לאשש את מעמדן שלהן על מערכות התקשורת, המשטרה והפרקליטות להודות בכישלונותיהן ולתקנם".

חשבון הנפש צריך לכלול גם את תופעת הגירוש המשחית, כלומר: עקירת יהודים מבתיהם בארצם, רק בגלל היותם יהודים. "הנאורים", אבירי זכויות האדם, מאמצים אל לבם את המנהיג החדש של השמאל, אריאל שרון, ויחד עמו מוכנים לבצע טרנספר כוחני של יהודים, לא למען שלום, לא למען ביטחון, לא למען הפסקת הטרור, אלא רק טרנספר לשם טרנספר, ובלבד שמדובר ביהודים.

לא קשה לשער היכן היו מתייצבים חבריו החדשים ו"הנאורים" של שרון אם למען "שלום" כזה או אחר היה מתכנן לעקור את תושביהם של 22 כפרים ערביים, מצד זה או זה של "הקו הירוק". ברור לחלוטין היכן היו עומדים הדמוקרטורים אם למען "הביטחון" וקיצור קווים היו מציעים דון שרון וסנשו מופז לנתק את אזרחיהם של 22 קיבוצים ומושבים יהודיים בתוך הקו הנ"ל מבתיהם. אבל, כאשר המטרה היא טרנספר של יהודים המתגוררים ב-22 יישובים יהודיים, המטרה מקדשת את האמצעים: התותחים הקדושים יורים, והמוזות של זכויות האדם שותקות. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו נמוג כאשר מדובר בבני-אדם שכל חטאם הוא יהדותם. והנאורים כזוהר הרקיע, מערכת המשפט וכלבי השמירה של הדמוקרטיה ממלאים את פיהם מים, וחלקם אף אינם מסתירים את הנאתם מכך שמלאכתם הבזויה נעשית בידי שרון. הגירוש המשחית, הגירוש העצמי, הוא פרי הבאושים של השנאה העצמית.

לפני שתינתן הפקודה הבלתי חוקית בעליל, שדגל שחור מתנוסס מעליה, שאסור לתיתה ושאסור לבצעה, יש לגרום לכך שהפקודה הנוראה כלל לא תינתן. טרנספר הוא טרנספר הוא טרנספר, ואדמו"רי השמאל כבר הורו הלכה כיצד יש לנהוג בפקודה בלתי חוקית כזו.

התקשורת המגויסת להכשרת שרץ הטרנספר אינה בוחלת באמצעים: המטרה הנעלה מחייבת הבאשת ריחם של המגורשים והצגתם כספסרים – אין בעיה להציגם ככאלה; היעד מחייב התעלמות מהיותם יצורי אנוש בעלי זכויות ומאוויים – אין בעיה, שרון והסוכנות היהודית יקבעו עבור המגורשים היכן יגורו; הסוכנות היהודית נועדה ליישב עולים יהודים בארצם – אבל מועלת בייעודה ומתגייסת ל"יישוב מחדש" של יהודים, ואיש אינו מזדעזע מצמד המלים הנורא ומה שהוא מסמל.

נאורים באמת אמורים לומר בפה מלא: עקירה כוחנית של בני אדם מבתיהם ובניגוד לרצונם, רק בגלל מוצאם האתני או הדתי, ואפילו אם הם יהודים, היא בניגוד לחוק, ופקודה לעשות זאת היא בלתי חוקית בעליל.

ד"ר רון בריימן הוא יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי