אחי, איפה אתה?

יש לנו משטר דמוקרטי רעוע, יש לנו ביבי שמנהיג משק קפיטליסטי לתפארת, מדיניות הרווחה דועכת, קו העוני מתהדק סביב יותר ויותר משפחות, הטרור גואה, המובטלים הולכים ורבים, אבל יש לנו סטודנטים שאמורים להביא את בשורת הדור הבא ולהמשיך בבניית הארץ. רק חבל שהדור הבא מורכב ברובו מילדי שמנת, המשקיעים בלימודיהם ועובדים משמרת אחת בשבוע כדי לממן את הקולקציה החדשה של "קסטרו", בעוד שלעומתם יש סטודנטים העוברים דרך חתחתים כדי להגיע למשהו בחייהם, עובדים ולומדים לילות כימים כדי לפרנס את עצמם ולממש את הפוטנציאל הגלום בהם, וכאילו לא די בכך – בקשות למלגה של רבים מהם נדחו השנה מחוסר תקציב.
אולם, בסופו של דבר גם העניים יותר וגם העניים פחות – שותקים. השאלה הנשאלת היא למה אותם סטודנטים "דפוקים" לא יוצאים לרחובות ומפיצים את הזעם של חסרי המזל שלא נולדו להורים עשירים? ההמון הוא שמבצע מהפכות, והמון הסטודנטים בארצנו אדיש.

בהשוואה למדינות אחרות, נראה כי רמת מחאת הסטודנטים בישראל פחותה במידה רבה מזו שבשאר העולם. בסין, מדינה קומוניסטית שהשליטה מגבלות ביטוי קשות שבשלהי שנות ה-80, פרצה אחת ממחאות הסטודנטים הגדולות, ב-1989 בכיכר טיאנמין. עשרות אלפים יצאו לרחובות להפגין נגד הממשל, ואת הסטודנטים שעוד נותרו קשורים לרצפה פינו טנקים וחיילים.
במדינות כמו ארה"ב ובריטניה הייתה לסטודנטים חשיבות ראשונה במעלה בגיבוש החלטות ומדיניות פוליטית. דניאל בנדיט כהן, הידוע בכינויו "דני האדום", הנהיג ב-1968 את מהפכת הסטודנטים בצרפת אשר יצאה למען ערכי רווחה ושוויון. בעקבות פעולותיהם פרצו מאורעות בכל צרפת, והשפעתם הייתה כה חזקה עד כדי גירוש "דני האדום" לגרמניה. ואצלנו? ההווי הסטודנטיאלי הוא הווי של שתיקה ואדישות. את החיים הפוליטיים שלנו מנהלים גנרלים, אלופים במי"ל ועוד כמה שהצליחו להתברך בכסף ולאו דווקא ביכולת יוצאת דופן. מנהיגים היום הם לרוב ברירת מחדל.

ד"ר גדעון רהט מהמחלקה למדעי המדינה גורס כי הסטודנטים מתפקדים כקבוצת אינטרס בצורה טובה מאוד, ועדות לכך אפשר לראות בתכנית הכלכלית החדשה: פגעו בקבוצות מסוימות, אך בסטודנטים, למרות שקילת נושא שכר הלימוד, אין נגיעה. רוב הסטודנטים שהצביעו "שינוי" הצביעו בעיקר לשם כינון דגם שוק קפיטליסטי, כפי הנהוג בארה"ב. דגם זה מבטא את הרעיון שלפיו אם יש לך כסף אתה יכול ללמוד, ובמקרה הגרוע ביותר יש מלגות. לו רצו הסטודנטים יותר "צדק חברתי" הם היו צריכים להצביע למפלגות יותר סוציאל-דמוקרטיות, וזהו הדגם האירופאי של מדינת הרווחה המודרנית. בכל אופן, שכר הלימוד בישראל הוא מן הנמוכים בעולם.

ד"ר תמיר שפר מהמחלקה לתקשורת ומדעי המדינה מספר על עברו האקדמי באוניברסיטת "ברקלי", וטוען שבישראל הצבא הוא המגבש החברתי שעליו אנו מתרפקים כאשר אנו חושבים על הווי. בארה"ב, כידוע, לא משרתים בצבא, והאוניברסיטה מהווה את מוקד החשיבות בגיבוש קבוצות ואחוות חברתיות. הסטודנט הישראלי, בהגיעו לאוניברסיטה הוא עייף, ונכון ללימודים גרידא.
"יקר לי להיות פעיל סטודנטיאלי", כך טוען אבירם זינו, סטודנט למשפטים ופעיל באגודת הסטודנטים. סטודנטים המראים נכונות להשתתף בפעילות חברתית, לרבות מחאה, הם סטודנטים שיכולים להרשות זאת לעצמם. סטודנט במעמד נמוך אינו יכול ללמוד מערכת מלאה, לעבוד וגם לצאת ולהפגין.
אפרת סיני, סיו"ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטה העברית, טוענת שהאדישות היא מציאות חברתית בארצנו, והסטודנטים רק משקפים הלך רוח זה. אי אפשר להגיד שיש סיבות שונות ומיוחדות אצל הסטודנטים, זהו עניין גורף.
לפני זמן מה נערכה הפגנה של תא "תיקון" ברחבת הדשא שעל יד הפורום. בהפגנה השתתפו מספר סטודנטים, ובראשם סטודנט ששאב את כוחו מעוצמת המגה-פון. שאר הסטודנטים שכבו על הדשא ובהו בהם מבעד למשקפי השמש. כאשר שאלתי את אחד מחברי התא על מה ולמה הם פה, הוא ענה שהם מוחים על כך שהאוניברסיטה העברית עובדת עם חברות כוח אדם בכל הקשור להעסקת עובדים, וזה יוצר תנאים מחפירים לעובדים. "אז איפה העובדים?" שאלתי, והוא ענה: "הם מ-פ-ח-ד-י-ם".

לא מזמן טען מרצה באחת מהרצאותיו, לאחר תכנית טלוויזיה "מסעירה" שצפה בה, שהסטודנט הישראלי אינו מרבה, בלשון המעטה, לנבור ברשימת הקריאה שלו וליישמה דה-יורה. הכיתה רעשה וגעשה: הסטודנטים טענו שאם במציאות הישראלית לא היה צריך לעבוד המון שעות, אולי היה אפשר לומר שהסטודנט אדיש ללימודיו ועצלן. לא מזמן שוחחתי עם קרוב משפחה שלומד באחת האוניברסיטאות היוקרתיות ביותר בארה"ב, ושאלתי אותו כמה שעות הוא עובד בשבוע. הוא ענה שאם בכלל, הוא עובד בערך 8 שעות בחודש, וגם הוא, כמו רבים, עובדים בתחום הקשור ללימודיהם. אצלנו, סטודנט ממוצע עובד הרבה יותר מכך, ואם יתמזל מזלו הוא ימצא עבודה פקידותית במקום מלצרות. והמסקנה? יכולנו לטעון שהסטודנט הישראלי אדיש למתרחש ולכן אין מחאה, אילו לא היו משתנים מתערבים, כמו המצב הכלכלי. לכאורה אין מקום למחאה. האם אחווה חברתית-סטודנטיאלית היא אוטופיה, או מציאות שאפשר לשאוף אליה? ייתכן שבאמצעות מחאה כוללת והפגנות ענק לא נשיג הרבה, אולם במדינה המעלה על נס את עקרון חופש הביטוי, בניגוד לסין, סביר להניח שאף טנק לא יבוא לפנות אותנו ולמחוץ אותנו בעודנו מוחים, ויש סיכוי שאף יתייחסו לכך בכובד ראש. הם חייבים, אם לא מתוך אנושיות אז אולי מטעמים פוליטיים.