החנון משתדרג

תורת האבולוציה. המינים מתפתחים ומשתנים בהתאם לתנאי הסביבה שלהם. מי שמאמין שחנונים מחוסנים מהצרה של כניעה לתנאי הסביבה טועה בגדול. ואפילו אני, החנון הלוחם, צריך לעיתים להתמודד עם עולם משתנה וחסר פשרות. לפני כמה ימים, נוכחתי גם אני, שאי אפשר לברוח, ושהשינוי יכול לתפוס אותך כשאתה הכי לא מוכן לו.

בזמן שישנתי בפיג'מת הדובונים המתוקה שלי, מזימה אפלה נרקחה מאחורי גבי הישן. כשקרן שמש ראשונה של בוקר מושבי טיפוסי חדרה דרך התריס ונחה לה על התחת הדובוני שלי, הקצתי בבהלה. לא יכולתי להתעלם ממה שהרגשתי. חשתי נוכחות של כוח רשע חזק בחדר שלי. אבל בואו ניהיה הגיוניים, איזה יצור שפל ועלוב יעיז לחדור לשטח המקודש שלי?! אף בחורה לא תעיז בכל מקרה. אבל איזה כוח רשע חוץ מבחורה יכול להיות כל כך חזק עד כדי שיעיר אותי משנת היופי חסרת התוחלת שלי? בצעד דרמטי הסתובבתי לעבר הפולש המרושע.

מול מיטתי ניצבה לה באדישות מוחלטת קופסא כחולה ועליה ציור ענקי של טלפון נייד. הסתכלתי עליה, והיא הסתכלה עלי. כבר אז הייתה לי הרגשה רעה בקשר לתוכנה, אבל במעמקי לבי קיוויתי, שאבא שלי שוב תפס את הקיפוד המניאק שגונב לחתולים את האוכל והפעם החליט להעניק לי אותו כניסוי מעבדה. העפתי את עצמי מהמיטה והתקרבתי לקופסא בזהירות ותשומת לב. האבחון הראשוני שלי מצא שאין חורים בקופסא, מה שאומר שלקיפוד בטח ממש קשה לנשום שם. פתחתי את הקופסא. לא קיפוד ולא משה. בתוך הקופסא הכחולה עם הציור של הטלפון עליה, היה למעשה סלולר! (פם פם פם)

חשבתי לעצמי, "מה לי ולטלפון?" או "סלולר זה של פריחות." בצעד של ראיית הנולד, דחפתי את הפלא-ווטאבר הזה אל מתחת למיטה ושלום על ישראל. במשך יומיים המשכתי את שיגרת חיי כרגיל. הרושם היה שדבר לא עומד להשתנות. חטפתי מכות, אכלתי קרמבו, שרפתי ניסוי ונדחתי לפחות על ידי שש בחורות שונות. הייתי קרוב לשכוח לגמרי מהדבר הזה מתחת למיטה, אך הגורל זימן לנו עתיד אחר.

אותו לילה אכלו אותי רגשות האשמה ולא הצלחתי להירדם. הרגשתי שהייתי לא בסדר. אפילו לא נתתי לצעצוע הקטן סיכוי, דחפתי אותו על מעמקי הבדידות החשוכה כמעט כמו הבחורות שמנפנפות אותי כאילו שזריקת נטע למרחק היא מקצה אולימפי. סביב שלוש בלילה, החלטתי שמעשה חייב להיעשות.

לא, לא הבאתי ביד. קמתי מהמיטה ובביטחה הוצאתי את קופסת הפאנדורה אל מחוץ למיטה, אל האור. ביד אמיצה הוצאתי החוצה את הברנש הקטן. פתאום הוא נראה לי לא מזיק, ובטח שאי אפשר היה לשייך אותו לפרחה זו או אחרת. גיליתי שהוא מסוגל לעשות קולות חמודים, ושהוא אוהב שלוחצים לו על הכפתורים. התעוררה קצת בעיה בנושא של השם. ליד הצג היה כתוב שמו. חשבתי לעצמי, זה שם מאוד ארוך למכשיר קטן שכזה. החלטתי על פשרה ועיברתתי לו את השם לסמי. סמי הסלולר. כך החלה מערכת יחסים נפלאה ביני לבין התוספת החדשה לעולמי הצר. כל יום אני לומד משהו חדש על סמי. הוא מספק לי דקות רבות של אושר ומציל אותי לא פעם משיעורים משעממים במיוחד. הוא קיבל מקום של כבוד בחדר שלי, על המדף מעל הכלוב של האוגרים וליד חזיר החרסינה שלי.

כך, ניצחה התיאוריה של דארווין את החנון הכי עקשן והוסיפה לחייו המשעממים עד בכי עוד קרן שמש קטנה ומצפצפת. את הלקח שלי אני מבטיח שלמדתי, ולעולם לא אפסול משהו רק בגלל שמודבקת עליו סטיגמה ובטח שלא אפחד לנסות. אולי עכשיו אתם תראו כאן נטע נועז יותר, נטע שלא יפחד להתנסות בדברים הכי מוטרפים ומלאי צבע שיש. או אולי לא. כך או כך אתם יכולים להיות בטוחים שהחנון הקרצייתי לא ירד מכם בכזאת קלות ובטח לא עד שאני ואחי החנונים נקבל את מקומנו הראוי בחברה או לפחות בוואלה! zone. אך ללא ספק, מהפיכה גם מצריכה שינויים והסתגלות, והגדולה היא לדעת לקבל אותם. אז לכל הקוראים שמעיזים לפקפק באמיתותה של האבולוציה, הנה לכם הוכחה חותכת וקיימת לכך שדארווין צדק. עד הפעם הבאה.