שיחות עם ליכודניקים

פרק הזמן הקצר שנקבע למערכת ההסברה לקראת משאל מתפקדי הליכוד בעניין תוכנית הבריחה של ראש הממשלה מנוצל ביעילות על-ידי שני הצדדים. גם החפיפה הרבה בין תקופה זו לבין יום השואה והגבורה, יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות מעצימה את המאבק ההסברתי. אריאל שרון ושאול מופז נהנים ומנצלים עד תום את תפקידיהם הממלכתיים ואת שפע ההזדמנויות התקשורתיות הקיימות עבורם דווקא בימים אלה, כדי לקדם את הנסיגה. מסייעת לכך בשקיקה גם התקשורת "הממלכתית", המתגייסת שוב ושוב לשיווק עגל הזהב התורן, בבחינת "אלה אלוהיך, ישראל": "שלום" אוסלו שהוביל למלחמת אוסלו, גדר "הביטחון" שאינה אלא גדר קורי עכביש, יוזמת ז'נבה שהוכיחה כי אין עם מי לדבר אך יש בפני מי להיכנע והלהיט האחרון, בינתיים: תוכנית "ההתנתקות", שאינה אלא שטחים תמורת טרור.

אותה תקשורת בוחרת להציג את המאבק המתנהל כמאבק בין שתי אוכלוסיות יריבות, כשהקטנה בהן גוררת את הגדולה להוצאות ולמלחמה. האם מדובר במניפולציה תקשורתית מגמתית? נראה שכן. ראוי לפיכך להדגיש שמעבר ל"קו הירוק" חיים כחצי מיליון יהודים, כולל כמאתיים אלף יהודים בשכונות ירושלים שמעבר לקו, שמעמדם הבינלאומי הוא כשל תושבי אריאל. רבבות יהודים חיים בתוך "הקו הירוק" ועובדים מעבר לו, כלומר חוצים אותו מזרחה מדי בוקר ומערבה בערב. ליהודים ביש"ע יש מיליוני קרובים וחברים בתוך "הקו הירוק", שאינם חפצים בעקירת יקיריהם. ספק אם הסוקרים מסוגלים לאמוד את נאמנותם של מיליונים אלה, שחלקם מיוצג על ידי מתפקדי הליכוד, לאחיהם המיועדים לטרנספר. אין ספק שהתקשורת מעלימה ציבור גדול זה, ומעדיפה להציג את המתנגדים כציבור מצומצם של מתנחלים דתיים, המנסים לכפות את עצמם על הרוב החילוני. התקשורת "החוקרת" תיווכח, כנראה, שלא חקרה כראוי את הלכי הרוח בציבור הישראלי בכלל, והליכודניקי בפרט.

הסקרים מראים שלמרות יחסי הכוחות הבלתי מאוזנים, הפער בין תומכי הבריחה לבין מתנגדיה הולך ומצטמצם, וקיים סיכוי סביר ביותר שהליכודניקים יישארו נאמנים למצעם ולמורשתם ויצביעו נגד. גם המתנגדים משתמשים בימי חשבון הנפש שבין יום השואה לבין יום הזיכרון ויום העצמאות, אם כי בכיוון ההפוך: דווקא לקחי השואה ומלחמות ישראל מובילים למסקנות הפוכות מאלה ששרון 2004 מבקש לשווק.

למערכה הנוכחית התגייסו לא רק מתנחלים ממזרח ל"קו הירוק". עם ובלי קשר למועצת יש"ע, עם ובלי קשר לאמונה דתית, אלפי פעילים מתוך הקו עושים בימים אלה לילות כימים, מתוך תחושת שליחות והכרה שניתן לבלום את הטרנספר של יהודים בידי יהודים. רבבות יהודים, גם מתוך "הקו הירוק" ולאו דווקא מתפקדי ליכוד, ערכו ביום העצמאות ביקור הזדהות בגוש קטיף. המסר המשודר לאריאל שרון הוא שהטרנספר לא יעבור, ומוטב שיימנע מלתת את הפקודה הבלתי חוקית בעליל, שדגל שחור ודגל לבן מתנוססים מעליה.

שיחות עם ליכודניקים מאשרות שבניגוד לתדמיתם כחובבי-ג'ובים, רבים מהם נותרו חובבי-ציון. בולט לעין הדיסוננס הקוגניטיבי שלהם: הם מאמינים בדרכם, וחשבו שמנהיגיהם הנבחרים האמינו באותה דרך, ולפתע אותם מנהיגים שינו את דעתם מן הקצה עד הקצה. הם מבולבלים, כועסים ומתוסכלים. הם אינם מבינים מאין צצה תזזית ההתנתקות ומה מריץ את שרון.

שיחות עם ליכודניקים חושפות התקוממות ומחאה נגד הדה-לגיטימציה, הגובלת לעתים בדה-הומניזציה, של אחיהם ביש"ע. למשל, כאשר בשיח הציבורי מדברים על פינוי מתנחלי יש"ע לגליל ולנגב, כאילו היו מיטלטלין, בלי לשאול לרצונם. גם אם חלילה יוחלט על פינוי, למרות שהוא בלתי מוסרי ובלתי ישים, יש לתת למפונים עצמם להחליט על מקום מגוריהם, ולפצותם בהתאם!

אולם הדבר הבעייתי ביותר עצם העלתה של שאלת הפינוי, שנדמה כי היא לגיטימית רק בהקשר של פינוי יהודים מרצועת עזה. בסתיו האחרון, הרבה לפני שפעמי ההתנתקות החלו להישמע, ערך "הארץ" תחקיר על "מחיר ההתנחלויות". האם שקל "הארץ" לבצע סקר/תחקיר/מוסף בקשר לאוכלוסיות אחרות? למשל: אוכלוסיית ישראל מול תושבי קו העימות בצפון (יש להניח שמרבית תושבי קרית שמונה למשל יסכימו להתפנות למרכז הארץ תמורת פיצוי הולם, וישראלים רבים יסכימו לפינוי ההתנחלויות מנרה וחניתה במסגרת הסכם שלום עם סוריה ולבנון); אוכלוסיית ישראל מול ערביי ישראל (דוגמאות לשאלות: האם למען הסכם שלום על ישראל לפנות יישובים ערביים כדי להגיע באמת למצב של 'הם שם ואנחנו פה'? או: האם יש לפנות ישוב ערבי באופן חד-צדדי?). ובכלל, מדוע להיעצר רק בשאלות הנוגעות לפוליטיקה. אפשר לעמת, למשל, את אוכלוסיית ישראל מול חברי הקיבוצים (ציין את מידת הקרבה או הריחוק שאתה חש כלפי מתעשרי קיבוץ שפיים? או: האם הקיבוצים הם תרומה לביטחון או נטל כלכלי?); תקצר היריעה מלמנות את כל השאלות שלא נשאלו, אבל האם העדרן של שאלות אלו מן השיח הציבורי נובע מטעות או מזדון?

מתפקדי הליכוד, להם ניתנה הזכות וההזדמנות להביע את דעתם במשאל צריכים לעשות זאת, אם כן, בדעה צלולה ומבלי להיכנע למניפולציות תקשורתיות, המעצימות גם את איומי ההתפטרות של רה"מ, שכזכור הבטיח בעבר כי יקבל את הכרעתם.

ד"ר רון בריימן הוא יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי