הפרופסורים של הלילה

בטח שמתם לב, שלהחליט מה לעשות בחיים זה לא הכרעה קלה. אפילו אני מתקשה לפעמים לבחור בין הקריירה הפורחת שלי כארכיאולוג לבין הקריירה המטאורית שלי בעיתונאות, ואם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר? ובכלל, מה זה אומר לבחור קריירה? נגיד שאני גם קדר מחונן (ואני לא) וגם פריק של לימודי מגדר (ואני לא!) - האם זה אומר שבשביל להתמסר ליצירה אאלץ להתעלם ממצוקותיהן של אחיותיי הנשים או לחלופין, שמחיר הדוקטורט הוא לא עוד מאפרות מקרמיקה? ואולי דווקא לנהל שתי קריירות במקביל או להחזיק תחביב זה לא רק אפשרי אלא אפילו משפר את היכולות בשני התחומים?
בשביל לענות לעצמי על השאלות הללו, הלכתי לחפש באוניברסיטה פרופסורים שפעילות הפנאי שלהם שונה לגמרי מעיסוקם האקדמי. אלו הם - הפרופסורים של הלילה!

קבלו את פרופסור משה רכבי, ראש החוג לפרמקולוגיה ופיזיולוגיה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב. ביום, עוסק רכבי במחקר של תרופות פסיכיאטריות, אבל בלילה הוא זמר בס במקהלה (!).

פרופסור רכבי, על מה בדיוק יש לך לשיר?
"תמיד אהבתי לשיר, אני בא מבית אמנותי אבל לא עשיתי עם זה שום דבר רציני. בעצם התחלתי לשיר עם חברים כשעשיתי פוסט דוקטורט במרילנד. חיינו באזור שכּונה 'הקיבוץ', אזור כזה עם הרבה דשא שכל הישראלים גרו בו, וכמו כל חבורה של גולים היינו נפגשים כל שבוע או שבועיים ושרים ביחד שירים ישראלים, וזה היה נורא כיף. אחרי שכבר חזרתי לארץ הציעה לי עמיתה שלי לבוא איתה לשיר במקהלה ואחרי שבהתחלה סירבתי הסכמתי לבסוף וזה מצא חן בעיני. כשפתחו מקהלה חדשה ברמת השרון, איפה שאני גר, הצטרפתי יחד עם החברה ההיא ומאז אני שר שם. אנחנו שרים שירים ישראלים בעיקר אבל לא רק שירי מקהלות כבדים אלא גם שירים פופולאריים שהמנצח שלנו מעבד במיוחד בשבילנו, כמו שירים של טיפקס למשל או של שלמה ארצי. אנחנו עושים גם שירים של כוורת וככה זכיתי אפילו לקטע סולו משלי. אני שר לבד את הבית הראשון של 'גוליית' שלהם, לפני שהמקהלה מצטרפת בבית השני, וגם עושה את 'הקול נמוך מים המלח' בשיר (והפרופסור המכובד פוצח בשירה ספונטאנית - ע.ל)".

אבל מה פתאום מקהלה? מפרופסור בעל מוניטין כמוך הייתי מצפה להחזיק מעבדה גם בבית?
"כל בן אדם צריך שיהיו לו תחביבים שהוא יוכל לנקות את הראש מהקריירה ומהבית, אפילו אם הוא מאוד נהנה מהעבודה שלו, ואני מאוד אוהב להיות מדען. אבל גם למדען היום, ובטח שלראש חוג, יש המון סידורים והתחייבויות שלא קשורות למחקר שלו. אז המקהלה גם עוזרת לנקות את הראש וזה גם מספק צרכים חברתיים - באים אנשים מכל הסוגים ואנחנו נוסעים ביחד לתחרויות של מקהלות בארץ וגם בחו"ל, ולפעמים אנחנו גם נוסעים סתם יחד (אבל שרים כל הזמן באוטובוס). כשטיילנו בירדן הסתכלו על האוטובוס שלנו כמו על אוטובוס של משוגעים. הופענו גם באירוע עם הסימפונט של רעננה ואפילו עם התזמורת הפילהרמונית ועוד כמה מקהלות ביחד, זה היה ממש אירוע מיוחד ומרגש".

מסיפורו של המרואיין הבא יכול כל אחד ואחד מאיתנו ללמוד. תכירו את פרופסור מל רוזנברג מבית הספר לרפואת שיניים, שבשעות היום עוסק במחקר של ריחות פה (וגם ממציא הפטנט מונע הריחות שיש במסטיק "מאסט"). בלילות לעומת זאת הוא מנגן על סקסופון ושר עם רביעיית הג'ז שלו.

מל, איך מגיעים מריחות פה להופעה מול קהל?
"אני בכלל לא רציתי להיות מדען. רציתי להיות מוסיקאי וסופר של ספרי ילדים. אני ניגנתי אז בפסנתר, התחלתי בגיל 8 אבל הצטיינתי בבינוניות. הייתי פסנתרן בינוני מצוין של מוסיקה קלאסית. כשבאתי לאוניברסיטת ת"א ועשיתי מאסטר בבוטניקה היה לי מותר לעשות קורס בחירה. הם התכוונו שאני אעשה קורס בנושאים מדעיים אבל בסוף עשיתי קורס נפלא בג'אז בבית הספר למוסיקה. היה פה מורה בשם דוקטור צבי קרן, איש מדהים. התחלתי להקשיב לג'ז רק בעקבות הקורס הזה. עד אז הייתי שומע החיפושיות, דורס, סיימון וגרפונקל, ליאונרד כהן. הייתי גם כותב מוסיקה בסגנון כוורת, אבל אז באה כוורת והם מחקו אותי מהבמה. הייתי מופיע בפני עולים חדשים בלי כסף. אגב, בין המופיעים איתנו היה ילד בשם דויד ברוזה. אז בעקבות זה התחלתי לנגן קצת ג'ז ובמשך 20 שנה ניגנתי ג'ז בפסנתר אבל לא ברמה של להופיע, ברמה של ליהנות. בינתיים נעשיתי מדען, אבל מדען מאוד מתוסכל. עבדתי הרבה שנים, 20 שנה, עבדתי קשה מאוד כדי להתקדם בקריירה אקדמית שזה דבר קשה ומוסיקה וכתיבה לילדים תפסו מקום מאוד משני. ואז, לפני תשע שנים, הייתי במסיבה ולקחתי סקסופון של מישהו ויצאו כמה צלילים. לא האמנתי! אז בגיל 43 לקחתי מורה והתחלתי ללמוד באטרף".



מה ההבדל בשבילך בין להיות מדען לבין להיות מוסיקאי?
"זה הבדל של יום ולילה, תרתי משמע, כי ביום אתה מוצא אותי פה בקמפוס ובלילה אתה מוצא אותי מנגן. גם לפני שש או שמונה שנים חזרתי לכתיבה וכתבתי ספר ילדים בנושא מיקרו-ביולוגיה שהצליח. אחר כך עשינו סרט ילדים, לדרבן אותם לניקוי שיניים, ואני ממשיך לכתוב לילדים. אז יש אנשים שהם חייבים להיות אמנים. הם חייבים, זה בדם שלהם, הם לא יכולים להיות שום דבר אחר. ואז, או שהם מצליחים והם מפרנסים משפחה או שהם לא מצליחים מסחרית וחיים מהיד לפה ולפעמים עוזבים את זה בשביל לעבוד בבנק או משהו כזה. גדול המלחינים בישראל, סשה ארגוב, עבד בבנק. הוא לא בנה על התמלוגים של השירים הנפלאים שלו. יש מעט אנשים שיכולים לחיות ממוסיקה, מספרות, מעטים מאוד. ואני, באיזשהו שלב בחיים לא היה לי את האומץ לנסות לעשות מזה קריירה ולהתפרנס מזה".