יהודי שאינו רוצה להרגיש גולה בארצו

אני סבור שחלק מהמחויבות בלהיות מדינה יהודית הוא להימנע מלהתריס בפומבי כלפי ערכים יהודיים בסיסיים. ובוודאי שמכירה פומבית של חמץ בפסח היא התרסה חסרת תרבות כלפי המסורת היהודית. לאיש אין כוונה להיכנס למטבח ולדלת של כל אזרח, אבל האורחות הציבוריים של מדינת ישראל מחייבים אותה להתחשב ולכבד ערכים יהודיים.

לא הייתי רוצה שיהודי המכבד את מורשתו בארץ ישראל ירגיש כמו בגלות או כמו בארץ זרה. אווירת פסח צריכה להיות מורגשת ברחובות, כפי שאני מצפה שאם תחנך את ילדיה לדעת ולהכיר את המורשת היהודית, את מחשבת היהדות ואת המנהגים, והכל מתוך כבוד לתרבות עתיקת יומין של העם היהודי.

אני לא בטוח שאפשר להשיג מטרות אלה בחקיקה. זו בוודאי אינה דרך המלך, ואם הגענו לכך זה רק משקף מצב עגום של התרחקות של חלק מהעם היהודי מהמסורת, התרבות והערכים היהודים.

אני לא חושב שמיעוט שמתנכר לתרבותו צריך להכתיב לרוב מוחץ שרוצה להרגיש את אווירת החג את מנהגיו. יש כאן סוג של כפייה חילונית על ציבור שלם. אני משוכנע שכל מי שנכנס לשופר-סל לא היה רוצה למצוא שם לחם על המדפים.

יש לי צער עמוק על כך שמיעוט קטן מקדש מלחמה כנגד הערכים היהודים הבסיסיים – והדבר מעורר אותי לחשבון נפש עם עצמי: כיצד הגענו למצב הזה?