פרדוקס אלי פימשטיין

"מבחינת ההרגשה אני קם בבוקר אדם מאושר, אני קם עם תחושה של אדם מאוהב שאומר לעצמו 'וואוו, איזה יום!".
(אלי פימשטיין מעיד על מצבו הנפשי בכלא)

רצח של הורה את ילדיו, לפי הדרך בה אני רואה את העולם ואת החברה האנושית, הוא הפשע החמור ביותר מבחינה מוסרית. חמור, כיוון שהוא מטלטל את היסודות עליהם מושתת החברה האנושית (למעשה, גם המין האנושי עצמו) ומאיים להחריב את החברה על עצמה. יותר מרצח רבין, יותר ממחבלים מתאבדים, יותר מכל ואריאציה שטנית אחרת על נטילת חיי אדם – בן אנוש הנוטל את חיי עצמו ובשרו, מבקש לאיין במעשהו את הקיום האנושי עצמו ומהווה סכנה של ממש להמשך האנושות עצמה, אם לצאת רגע מתחומי ישראל.

אני מתנגד לעונש מוות. מדובר בדרך ענישה ברברית, משוללת יסוד מוסרי של ממש, לא אפקטיבית וממילא גם קשה פחות לעבריין מעונש מאסר ממושך מאוד. לצד זה, אני משוכנע בזכותה של חברה להעניש בדרך הקשה והנמרצת ביותר רוצחים, באופן בו תעביר מסר לכל חבריה: מעשה רצח הוא חטא עליו בכוונת החברה לתבוע עונש כבד, מפורש ובלתי משתמע לשתי פנים. קל וחומר, כאשר מדובר במקרה בלתי ניתן להכלה ולעיכול של אב הנוטל את חיי בתו, על החברה לעמוד נוקשה ובלתי מתפייסת ולגבות את תעריף המקסימום מהרוצח.

מכאן שלמרות התנגדותי הנחרצת לעונש מוות, הייתי מוכן להשתתף בדיון המבקש להעלות אפשרות של שליחת אלי פימשטיין אל אבותיו, בעיתוי שלא לפי בחירת הגורל. אולם כיוון שפימשטיין נמצא בידיה של מערכת הענישה הישראלית – שירות בתי הסוהר – שנתי לא נדדה בלילות מיום שנכלא, והנחתי ביני לבין עצמי כי מתקני הכליאה של השב"ס ישיבו לו מנה אחת אפיים על הפשע שביצע. אלא שאז נתקלתי בווידוי המאושר של פימשטיין לגבי תנאי מעצרו, החירות החדשה שמצא לקרוא ספרים שלא הספיק מעולם והחדווה בה הוא מתנהל בתוך תאו, משוחרר מעול האחריות לכלכל את עצמו ולשאת בתשלום מזונות לגרושתו. אין מה לומר, מצבו של אלי פימשטיין מעולם לא היה טוב יותר, נדמה.

בנקודה זו בדיוק, צריכה החברה להרים את גבת עינה ולומר: "לא לכך התכוונתי. אם כליאתו של פימשטיין מסבה לו קורת רוח כה רבה, עולה שאלמנט הענישה בכליאתו (הנוסף לאלמנט ההרחקה וליסוד הצדק המוסרי) נעדר מכל וכל, ומצב זה יש להפוך".

מה אמורה לעשות חברה עם רוצח, מעורער בנפשו (זה, מסתמן, קו ההגנה במשפטו) שמפיק הנאה גדולה מהעונש שהושת עליו, במקום להתענות, כנדרש? ואולי, בעצם, הציפייה האנושית הנורמטיבית כי פימשטיין יימק בכלאו ויתענה, משוללת אחיזה במציאות? האם מרגע שהושלך האדם לבור האסורים, יש להסתפק בכך ולהסתפק בהרחקתו של פגע מסוכן זה מהציבור? אפשר שכן. מכל מקום, המקרה של אלי פימשטיין מסייע למערכות החוק, המשפט, אכיפת החוק והכליאה בחשיפת אמת שהאזרחים שומרי החוק מתייראים מפניה – אין בידי המערכות הללו דרך אפקטיבית להרתיע עבריינים מסוגו של פימשטיין מלבצע מעשים כאלה, לא כל שכן להעניש אותם, לא כל שכן לדמות אשלייה של "צדק נראה".

מה, אם כן, בידי החברה לעשות? כיצד תצליח לעקור את שמחת החיים של אלי פימשטיין? היא לא תצליח. באותו אופן בו אינה מצליחה למחוק את החיוך מפניו של יגאל עמיר, עליה לקבל על עצמה את הדין ולהבין כי יהיו מקרים בהם תעמוד חסרת אונים אל מול המפלצתיות האנושית המזוויעה ביותר. יהיו מקרים, מלמד אותנו מקרה אלי פימשטיין, בהם תאלץ החברה האנושית לנשוך שפתיים ולהמשיך. לקבל, עם כל התסכול הכרוך בכך, את העובדה שהיא מתקיימת בחופף לפרדוקס מבעית: ככל שהפשע קשה ומפלצתי יותר, כך בולטת ביתר שאת אוזלת ידה של החברה בהתמודדות אתו.

אין נחמה בעובדה המבעיתה כי אלי פימשטיין מצוי בטוב עם עצמו. אבל יש לומר בפשטות: ככה זה. זו מערכת החוק שיצרנו, זו החברה בה אנו מתקיימים. זחיחותו של אלי פימשטיין מסייעת לנו רק בהכרה כי בתוכנו מתקיימות מציאויות חברתיות ואנושיות שאין כל דרך לנסח אותן, לא כל שכן להתמודד איתן בכלים או במושגים הלקוחים מעולם החוק והמשפט. מבחינה זו, עונש המאסר המסתמן של פימשטיין הוא ברירת מחדל גרועה שבגרועות, אבל היחידה האפשרית. למרבה הזוועה, אושרו של פימשטיין הוא דבר שנצטרך ללמוד להשלים אתו, להתרגל אליו. ברבות השנים בוודאי יקהה גם עוקצו של תסכול זה. בבוא אלי פימשטיין הבא, קרוב לוודאי.

ככה זה.