יומטוב למיונז

שתי הצעות חוק בנושא הזנה בבתי ספר נמצאות על שולחן הכנסת. בתקופה בה למדתי בבית הספר היסודי ארוחת צהריים חמה בבית הספר הייתה חלק משגרת היום יום שלנו. כיוון שלא הייתי ממשפחה שנזקקה לכך ההשתתפות הייתה כרוכה בתשלום. כאשר ביקשתי מהורי לשלם את התשלום הנדרש אימי לא התלהבה, היא טענה, בצדק, שיש אוכל בבית וחבל לשלם עוד. אני התעקשתי כיוון שארוחת הצהריים הייתה, בין היתר, אירוע חברתי. אני עדיין זוכר את טעם מרק החומוס שאני מנסה לשחזר מאז, וכיצד למדתי להכין מיונז. מלבד הנוסטלגיה הזו אין לי דעה מוצקה בנושא החזרת, מה שקרוי, מפעל ההזנה לבתי ספר. אני גם לא בקיא בסיבות שהביאו לביטולו. כך שאיני רוצה לעסוק בשאלת הבסיס המתייחסת לצורך ולמשמעות של מפעל ההזנה. אני כן רוצה להתייחס לשתי הצעות החוק בעיקר לדרך בה הן מבקשות לממן מפעל זה.

בעוד הצעה אחת, של קבוצת חברי כנסת, מחזירה את מפעל ההזנה באופן מסודר וקובעת קריטריונים על פיהם תמומן התוכנית. למשל, משפחה שהכנסת שני ההורים אינה עולה על השכר הממוצע לא תצטרך לשלם דבר תמורת הארוחה, ההצעה השנייה הופכת את המדינה לבית תמחוי. זוהי הצעתה של חברת הכנסת רוחמה אברהם. הרציונל של שתי ההצעות דומה, המצב הכלכלי קשה ילדים לא מקבלים מזון במידה מספקת ועל כן צריך לספק להם צורך בסיסי זה בבית הספר (בלי להתייחס לסיבות שהביאו אותנו עד הלום). אבל רוחמה אברהם, אבירת העסקים הקטנים, חובבת הגבלת השביתה, מציעה תוכנית שעלותה למדינה מינימאלית, כי הרי אין כסף וצריך להקטין את המגזר הציבורי השמן. האחריות למימון, עם כן, לא תהיה של המדינה אלה של קרן שאליה יתרמו אנשים כסף. המדינה שבמדיניותה הכלכלית הצמיחה אבטלה ובתי תמחוי, ממשיכה בכך על ידי הפיכת בתי הספר למוקד של תרומות של בעלי רצון טוב.

במקום נורמאלי כאשר מדיניות כלכלית מייצרת בעיות המדינה מנסה לתקן זאת באמצעיה, אבל לא כך בישראל המתקדמת. כאן כאשר יש מחסור במזון פושטים יד בכדי שהנהנים המדיניות הכלכלית יתרמו כסף ומזון כנדבת ליבם. לא רחוק היום שבו שליחיה של מדינת ישראל ילבשו בלויים ויעמדו בקרנות הרחוב כדי לקבץ נדבות גם כדי לספק צרכים אחרים. אני מציע למשרד החוץ להכשיר את עובדיו כדי שיוכלו לעשות זאת במקצועיות הראויה גם בחו"ל.

המאמר פורסם באתר "העוקץ".