לאן נעלם השמאל הישן והטוב?

לפני קרוב ל-11 שנה, בהיותי חייל צעיר בשטחים, נשלחתי יחד עם חברים טירונים מפלוגתי לחנוך את מחסום א-ראם בשועפאת. יצחק רבין ז"ל ויאסר ערפאת ישבו אז סביב שולחן הדיונים וההרגשה היתה שקירות הבטון המאולתרים ממזרח לירושלים לא יחזיקו זמן רב כי בקרוב יהיה לנו שלום אמיתי. בספטמבר 93 נחתם הסכם אוסלו ואלפים יצאו לחגוג ברחובות קלנדיה, מטרים מהמאחז בו ישבנו. למעלה מעשור לאחר מכן, ואלפי קילומטרים פיזיים ונפשיים רחוק משם, אני נזכר במראות ההם ושואל את עצמי איפה טעינו.

ובעצם התשובה ברורה. לא כל כך טעינו אז כמו שאנחנו טועים היום. הערכת המצב שלנו, אלו שמגדירים את עצמם כשמאל הישראלי, מביאה אותנו מדי יום אל עברי פי פחת. ההסברה של פעילי "מחנה השלום" נכשלה לא רק בגלל טבעה המתנשא, לדעת רבים, אלא גם בגלל האטימות שהיא מפגינה וחוסר היכולת להבין את המציאות הקיימת ומעל לכל הסירוב להודות שהבנות אוסלו קרסו וש"שלום" הוא מונח ערטילאי שאינו קיים יותר, לא במציאות הישראלית-פלסטינית.

לשמאל הישראלי היו הישגים גדולים ב-15 השנים האחרונות. אם עד תחילת שנות ה-90 אסור היה בכלל לדבר עם אש"ף, הרי שהיום אפילו אנשי הימין כבר הגיעו להכרה שצריך לפנות התנחלויות ולהתנתק מהשטחים. אלא שבמקום לקחת קרדיט ולהמשיך את המומנטום, בוחר מחנה השמאל לפנות לכיוונים אחרים. אלו מביאים אותו לא רק לנקודת השפל החמורה ביותר ביחסיו עם הימין, אלא גם עם אלה שנמנו עליו בעבר, והיום רואים בו מכונת התנגדות חסרת תוחלת. פלורליזם מחשבתי ורעיוני הוא אחד מגלגליה המניעים של הדמוקרטיה, רק שבשמאל הפכו את ההתנגדות מאמצעי למטרה – גם אם הפיתרון המוצע משרת את עמדתם. כשארה"ב נכנסה לאפגניסטן עמד כל הקונגרס מאחורי ג'ורג' בוש, אצלנו דומה שזה לעולם לא יקרה, כי קונצנזוס היא מילה גסה.

במישור האישי יתקוף השמאל לעולם את מי שלא בא ממחנהו. בנימין נתניהו הוא שר האוצר הראשון מאז ימי יצחק מודעי המצויד באג'נדה ובדרך פעולה. הוא היחיד שהעז לקום מול ההסתדרות והדיקטטור המשופם שבראשה וניסה נסה להציג תכנית הבראה. ההיסטוריה תבחן את תוצאותיו של נתניהו, אבל השמאל לא רוצה את "ביבי". לא בגלל החזון שלו, אלא בגלל שהוא "ביבי"; על צה"ל מעיב כיום צל כבד מאוד של הגדרה כצבא לא מוסרי, המתבטא בגל של סירובי "מצפון", מכתבי התנגדות ואפילו השוואות לגרמניה הנאצית. כמי ששירת בשטחים בסדיר ובמילואים אני יכול להעיד על ההגזמה הקיצונית עד פראית שבתיאורים ובפעולות הללו. מוחמד בראכה, חבר כנסת לגיטימי שנבחר על ידי ציבור בעל תעודת זהות כחולה, מתנדב להעיד נגד ישראל בהאג, יוסי שריד מצטרף אליו רעיונית. זה הכיוון שהשמאל הולך אליו?

הגרועה ביותר היא ההתנגדות לכל החלטה מדינית. עם הקמת גדר ההפרדה מיד קמים "אנשי הפלאיירים" ומתחילים לחתוך את התיל. הוחלט על פינוי עזה ואורי אבנרי לא מצליח להחליט אם הוא מסכים, בסוף הוא מחליט לא להסכים. תחי ההתנגדות. הממשלה מקימה בהחלטותיה מתנגדים רבים גם מימין, מן הסתם, אך לא הימין היה זה שטבע את המונח "שתי מדינות לשני העמים", היו אלה אנשי השמאל הקיצוני בשנות ה-80. אז למה הוא מתנגד היום?

השמאל הציג את עצמו כמאמין בהסכמים, בדו שיח, בדיבורים. הטענה שהפלסטינים הם שותפים מלאים לתהליך היתה תקפה אולי עד שבירת הכלים של ערפאת ופרוץ אינתיפאדת אל אקצה. עד אז היו אלו אנשים דוגמת רבין ז"ל ואהוד ברק שהלכו בראש מחנה השמאל. אבל היום מי שמוביל את השמאל הם אנשים כמו יוסי שריד ואורי אבנרי, שעדיין מאמינים שערפאת הוא ידיד אמת שלנו. מה לעשות שמחשבותיהם האוטופיות לא עולות בקנה אחד עם המציאות האפורה. השמאל הישראלי הנוכחי לא מאמין במונח "עניי עירך קודמים" ומבחינת אנשיו אסור להגיב לפיגועים, אסור לפעול נגד מבוקשים, אסור להקים גדר. הרי מה שחשוב הוא חזון "השלום" והחזרה לשולחן הדיונים.

אפשר ומותר להיות שמאלני, אבל חייבים לעשות זאת בצורה שפויה. אין לנו פרטנר כי הצד השני לא רוצה אותנו במשבצת שהוא מחשיב כשלו. הייאוש מאוטובוסים שעולים באוויר בשיאו ודורש פיתרון פרקטי ומהיר. הגדר היא התחלה טובה, היציאה מעזה היא המשך מבטיח. לשניהם השמאל מתנגד.