בית הדין בהאג: שום דבר אישי

הרבה חרדה מעוררת בישראל המחשבה על התייצבות בפני פורום השופטים של בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג. הרבה מלל, הרבה כסף ליועצים משפטיים, הרבה חשש מפני היום שאחרי. אולי זו תחושת ה"פלישתים עליך שמשון" שאוחזת בישראל בכל פעם שהיא מהרהרת ברעיון היכלי השיש של האג. אולי הדהוד מאוחר של "כל העולם נגדנו" שזקף את ראשו לאחרונה. ואולי פשוט בורות ציבורית ותקשורתית בכל הנוגע לעוצמתו האמיתית של בית הדין הזה. כלומר היעדר עוצמתו וכוחו לקבל החלטות בעלות תוקף מעשי.

יותר מזה, תחושת העליהום הבינלאומי שמלווה את כל הסיקור התקשורתי לפרשה מבוססת על ההנחה כי אומות העולם נהנות להתעלל בישראל, לזרוק אותה לכלבים המשפטיים ולצפות בהנאה בשפטים שאלה יבצעו בה. יכול להיות, אבל אולי מנחם לדעת שישראל לא לבד. למעשה, זו לה הפעם השניה בלבד בתולדותיה ששמה עולה בהקשר של דיון בבית דין זה. חברות מכובדות בהרבה במשפחת העמים מישראל, מדינות שהמסורת הדמוקרטית שלהן מפוארת ומפורטת בהרבה מזו של ישראל התייצבו בפני בית הדין פעמים רבות. ללמדכם כי מדינות העולם אוהבות להתגושש בינן לבין עצמן, ללא כל קשר לאנטישמיות, ללא כל קשר לשנאת ישראל. המספרים הבאים אולי יעזרו לכם להשתכנע באמונה כי בכל הנוגע לעניין בית הדין הבינלאומי בהאג, שום דבר אינו אישי. בטח לא אנטי ישראלי. ובמקרה הכי גרוע – גם לא ממש אפקטיבי.

הציצו במצעד המדינות שעל ספסל הנאשמים:

במקום הראשון עם 24 (!) מקרים בהם הייתה מעורבת ארה"ב של אמריקה. לא פחות מעשר תלונות הוגשו נגדה על ידי איראן, פרגוואי, לוב, לבנון, סרביה אבל גם שוויץ, איטליה, קנדה, גרמניה וצרפת – בעלות ברית ותיקות.

בשנת 1979, הגישה ארה"ב תלונה לבית הדין כנגד איראן בגין חטיפת עובדי השגרירות האמריקנית בטהרן. בית הדין קבע בהליך מהיר באופן יחסי כי על ממשלת איראן לשחרר לאלתר את עובדי השגרירות. אפס כי ממשלת האייטולות לא שמה עליו קצוץ.

במקום השני עם 19 דיונים בהם נדרשה לייעוץ משפטי – בריטניה. שישה מתוכם היו תלונות כנגדה. ברשימת המתלוננים: לוב, סרביה, קמרון, איטליה ויוון. בריטניה עצמה התלוננה כנגד מדינות מערב אירופאיות, להלן, נורבגיה ואיסלנד, כמו גם נגד אויבות מסורתיות, לוב, ארגנטינה וסרביה.

במקום השלישי צועדת צרפת, עם 16 דיונים. 7 תלונות הוגשו נגדה לבית הדין. ביניהן תלונה של ממשלות קונגו, איטליה, אבל גם ניו זילנד ואוסטרליה שמחו על ניסויים גרעיניים במים הטריטוריאלים שלהם. צרפת עצמה התלוננה על מדינות דוגמת נורבגיה וארה"ב.

גם מדינות אשר באופן מסורתי אינן מזוהות עם סכסוכים בינלאומיים, ואשר נחשבות לשוחרות שלום, נאלצו להתייצב בפני בית הדין לא מעט פעמים.

מחלוקת בעניין גבולות מסחר ודיג הביאו את גרמניה ובריטניה, כל אחת בנפרד, להתלונן כנגד האי השליו והרחוק מעין איסלנד. בלגיה התייצבה 7 פעמים בפני בית הדין: שלוש פעמים בגין תלונות שהוגשו כנגדה, על ידי סרביה, קונגו ו...ספרד. בלגיה תבעה מבית הדין לאפשר לה להוציא צו מעצר נגד שר החוץ הקונגולזי ירודינה אבוליה נדומבסי, אולם בית הדין השיב את פניה ריקם בטענה כי חסינותם של מנהיגי העולם עומדת להם בפני תביעות מסוג זה. החלטה זו שימשה – בהקשר הישראלי – זרז להחלטת בית המשפט הבלגי לסיים את ההליך המשפטי כנגד שרון. בעניין זה, בלגיה חיפשה סולם משפטי לרדת מהעץ הדיפלומטי הגבוה עליו עלתה ועל כן נהנתה למעשה מהחלטת בית הדין בהאג, אשר בפועל הייתה תבוסה עבורה.

כמו במקרה של ארה"ב ומשטר האייטולות, בדיקת האפקטיביות של החלטות בית הדין מגלה אימפוטנציה מסויימת. תלונה של פינלנד נגד שכנתה השלווה דנמרק הסתיימה דווקא בפסיקה לטובת האחרונה. עובדה שלא מנעה מפינלנד להמשיך ולנטור טינה לשכנתה ולפנות לאו"ם בעניין. גם פסיקה של בית הדין לטובת הונגריה בסכסוך עם סלובקיה חושפת את האימפוטנציה של בית הדין – היא לא נאכפה קוימה עד היום.

גם מהירות אינה נמנית על תכונותיו של בית הדין. מחלוקת על סימון גבולות הביאו את ליכטנשטיין הזעירה להתלונן כנגד גרמניה. שנתיים לאחר פתיחת הדיון הצליחו הצדדים להגיע להסכמה רק על הארכת פרק הזמן שיינתן לליכטנשטיין להגיש את קובלנתה. מכל מקום, החלטה זו תשמש רק המלצה שתוגש למועצת הביטחון של האו"ם וזו תקבע בסוגייה באופן סופי. אלא שדווקא הניסיון הישראלי-לבנוני סביב המחלוקת על הר דב וחוות שבעא מוכיח שגם החלטה של האו"ם - שהיא, כאמור, בעלת תוקף בינלאומי מחייב יותר מזו של בית המשפט – אינה מבטיחה הסכמה בין הצדדים הנצים.

לאלה שעדיין מודאגים חשוב להבהיר - גם אם יכריע בית הדין, בסופו של דבר, נגד ישראל, צריך לזכור כי הסמכות היחידה הנתונה בידי בית הדין בעניין זה היא פנייה שלו, בליווי החלטתו המפורטת, לעצרת האו"ם, כדי שזו תחליט באיזה דרך, ואם בכלל, לאמץ את החלטתו. והאו"ם הוא מגרש בו עומדת לארה"ב הזכות להטיל וטו על כל החלטה שמקבלת מועצת הביטחון, זכות שהיא מימשה בכל פעם שנתקבלה החלטה מעשית כנגד ישראל.