התנגדות לגדר - גם מימין

מצב רוחו הקודר של הציבור הישראלי לנוכח גל הטרור של מלחמת אוסלו דירבן רופאי אליל להציע תרופת-פלא, שאיננה אלא עגל הזהב התורן: גדר הפרדה. אישי ציבור שונים העלו בשנים האחרונות גרסאות שונות של הפרדה בנוסח "הם שם ואנחנו פה". המשותף לרעיונות השונים הוא שאילו היו מיישמים אותם – הגם שהם אינם ישימים – התוצאה היתה ש"הם שם והם פה", כלומר, מיקסם השווא של ההפרדה היה נחשף במלוא ערוותו.

לכל האבסורדים המאפיינים את גדר האפליה והאבסורד נוספה לאחרונה גם ההסתבכות המשפטית, בארץ ובחו"ל. אפשר וצריך להשתחרר ממלכודת זו על-ידי הפסקת הקמתו של "הפיל הלבן" הכולא את ישראל בגטו מוקף תיל ובטון. אחרי שטיפת מוח ממושכת על-ידי ברית בלתי קדושה של פוליטיקאים שמטרתם להסיג את ישראל אל התוואי הפוליטי ("הקו הירוק") שאיננו ביטחוני; של קבלנים העושים הון רב ממסע ההפחדה של ערבים ויהודים הרוצים שישראל תיסוג; ושל ברוני תקשורת המשרתים את שתי הקבוצות הקודמות במסגרת קשר מעוות של הון-תקשורת-שלטון - כדאי לעצור ולשקול מחדש את הרפתקת הגדר.

במקום גדר במקומות הלא-נכונים ויצירת "מרחבי תפר" בארץ צרה שאין בה מרחבים, ניתן לחשוב על סגר סלקטיבי, כלומר רק על יישובים או אזורים שבהם תוססת הפעילות העוינת, והקלות ביישובים האחרים. לגישה זו עשויים להיות כמה יתרונות בהשוואה לגידור גורף שאיננו אלא סיסמא:

ראשית, הצבת גדר לאורך "הקו הירוק" מציבה שוב את הקו הזה על המפה, אף שלדעת הרוב המכריע של אזרחי ישראל שום הסכם אינו יכול להתבסס על התקפלות אליו. יש גם להבין כי ארץ ישראל המערבית היא יחידה גיאו-פוליטית אחת שאינה ניתנת לחלוקה. גידור כזה מאותת לערפאת ולמחבליו, כמו גם לאזרחי ישראל ולאומות העולם, שאפילו הדרישה הישנה לתיקוני גבול קלים כבר נמחקה מן הלקסיקון המדיני הישראלי. פעולה זו אף אינה מעשית מבחינה טכנית: אפשר לעבור בין אזורי הארץ בדרכים רבות, ולא רק בצירי התחבורה הראשיים שבהם מוצבים המחסומים. לעומת זאת, סגר סלקטיבי על יישובים ערביים גדולים ישים יותר, ואף מצביע על פתרון שישראל יכולה לחיות עמו: אוטונומיה ליישובים הערביים הגדולים, כאשר כל ארץ ישראל המערבית נמצאת בריבונות ישראלית.

שנית, הצבת גדר לאורך "הקו הירוק" יוצרת אפליה בין אזרחי ישראל סוג א', המוגנים כביכול על-ידי הגדר, לבין אזרחים נחותים יותר, הגרים ביש"ע, ולפיכך זכאים להגנה טובה פחות. גדר כזו גם אינה תורמת לביטחון של חיילים ואזרחים ישראלים הנעים בדרכי יש"ע. בניגוד לכך, סגר סלקטיבי על היישובים הערביים שמהם שולח ערפאת את מחבליו יכול לשפר את רמת הביטחון של יהודים בכל ארץ ישראל המערבית.

שלישית, הגדר המוצעת אינה מהווה פתרון לביטחונם של היהודים בירושלים, הממשיכים להתחכך עם שכניהם הערבים אבל אמורים לחיות אתם לעד. לעומת זאת טיפול נקודתי במוקדי הטרור בירושלים ובסביבתה עשוי להועיל.

רביעית, סגר קולקטיבי באמצעות גדר סביב כל האזורים לא יהיה נבון גם מנקודת ראותם של ערביי יש"ע. צעד כזה יקשה על שגרת חייהם של כלל התושבים, ויגביר את מרירותם, בשעה שרובם המכריע אינו שותף למעשי הטרור. לכן יוכל אמצעי זה לשמש כאיום על יישובים ערביים המהווים בסיסי טרור, ואילו אי-הטלתו יכולה להוות תמריץ ליישובים שבהם האווירה פחות עוינת כלפינו. ניתן אף להשתמש ברמות שונות של סגר ושל אמצעים משלימים אחרים.

בהקשר זה ראוי להתייחס גם לרעיון של ריכוז היהודים ביש"ע בגושי התיישבות "גדולים". מעבר להיבט המוסרי של טרנספר בלתי-מוסרי ובלתי-מעשי של אנשים ממקום למקום כאילו היו מיטלטלין, יש ברעיון מידה גדולה של הונאה. לאחר שברק כבר הציע לערפאת 96% מיש"ע (וגורמים קיצוניים יותר – הביילינים ודומיהם - אף טוענים שאין בכך די) כבר לא נותר שטח ל"גושים" אלא ל"פירורים" בלבד. ולו מטעמי הגינות יש להפסיק את השימוש בהטעיה זו.

המצב הנוכחי הוא מלחמה, שהיא תוצאתה הצפויה מראש של ההונאה של "תהליך השלום". לכל מלחמה יש שם. ראוי להכיר במצב זה כבמלחמת אוסלו ולהפסיק להונות את עצמנו על-ידי שימוש במושגים קלים יותר מסוג "לוחמה בעצימות נמוכה". במלחמה הקיומית שנכפתה על ישראל בשם "השלום" יש קודם כל לנצח. רק אחר-כך, ואחרי שתקום הנהגה ערבית אחרת, ניתן יהיה לבחון דרכים להמשך החיים המשותפים בארץ ישראל המערבית. לעומת זאת, חידוש המתן ומתן בתנאים הנוכחיים, על-פי דרישת פרס, הוא מרשם להמשך המלחמה, ולא לשלום. אם לא נתעשת, ואם לא נמשיך בריכוז עם ישראל בארץ ישראל ובהתיישבות ציונית רחבת היקף ביהודה ובשומרון, בגולן, בגליל ובנגב, המלחמה לא תסתיים ב"גדר" על "הקו הירוק", אלא בקו הכחול, קו החוף והסוף.

ד"ר רון בריימן משמש כיו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.