6.12.03
ראשית דבר היתה הצטברותם של הפיגועים, היערמותם, כמו מגדל העשוי אבני גזית, בתוך נפשי. "זה רחוק" ו"כאן בכלל רק נפצעו שניים" ו"זה היה כמעט כאן, אבל רק השמשות נופצו", הייתי מנסה להתעודד, להתנחם. וגם סיפרתי לעצמי שנסיעתה של ילדתי החיילת אל הבסיס שליד רמאללה, היא קצרה כל כך, כמעט הרף עין מן הבית שלנו בירושלים, והרי עד שאקלוף את תפוחי האדמה, כבר יעבור האוטובוס הממוגן את שליש הדרך, ועד שירתח המרק כבר תהא מחציתה מאחוריה, ומיד אחר כך- הבסיס, החיילים השומרים, אנשי הבקרה העומדים על משמרתם.
מאוחר יותר היתה שבת חורפית של דצמבר, יום הולדתו ה- 20 של בני. חופשה מן הצבא, עוגת שוקולד מעוטרת שהכנתי, אפילו נרות ובלונים שנגעו בתקרת חדרו. וכל החברים הגיעו, איש לא נעדר. "יוצאים העירה", הוא אומר לי, קורן משמחה. ואני מבקשת תחילה, אחר כך מתחננת כמעט, "נזמין ארוחה נהדרת ממסעדה שתבחר", אני מציעה בקול שנימתו חרדה, "תעזבי,אמא", הוא צוחק עלי, "אנחנו קופצים לקפה-רימון, לא נחזור מאוחר", הוא מבטיח". לא, לא, לא", עוטפות הדמעות את מיתרי קולי במעיל ארוך ודוקרני, "לא, בבקשה, אל תצאו למרכז העיר". עכשיו אני בוכה באמת, מתייפחת, מבוהלת. "טוב, טוב, די", הוא ממהר לחבק אותי, "נישאר בשכונה, לא נצא ממנה", הוא מבטיח.
בבוקר המחרת, הוא בדרכו לבסיסו ואני אל בית הספר, אבל משהו בפניו איננו כתמיד. "היה פיגוע", הוא עונה בשקט לשאלתי, "בקפה רימון".
את חמשת הקילומטרים מן הבית לבית הספר אני עוברת בקשב מאומץ לרדיו במכוניתי. אשר יגורתי מפניו, בא: תלמידים שלנו נפגעו. דומיה כבדה במסדרונות, המנהלת מכנסת את כל המורים, מנחה אותנו, כאילו יש עוד צורך בהנחיה הזו: "תנו להם לדבר, לבכות, לכתוב", היא מציעה, "אני לא מאמינה שמישהו יוכל ללמוד או ללמד היום".
נרות זיכרון כבר דולקים ליד הכיתות, ומישהו כבר איתר את פני הנפגעים בתמונות מחזור ישנות. שש שעות רצופות הייתי איתם בכיתות. שש שעות הייתי גיבורה מאד, מרגיעה, מלטפת, מנחמת, מקשיבה, מנסה מעט גם להגיד. שש שעות ספגתי את חרדותיהם, דמעותיהם, את שאלותיהם הנוקבות ואת כעסם. בצהרים, כמו רובוט משוכלל, נהגתי הביתה.
"כן, אני יכולה לשים אצבע", עניתי שטופת דמעות שסירבו להיעלם, לפסיכיאטר בחדר המיון, תשעה חודשים מאוחר יותר, "כן, אני יודעת בדיוק מתי כל זה התחיל".
31.12.03
"חודשיים בבית, אל תלכי לעבוד, את צריכה לנוח, המון", אמר הפסיכיאטר בפגישתנו הראשונה. "ותמשיכי לקחת את כדורי ההרגעה והנה לך גם תרופה נגד דיכאון", הוסיף, כשהוא משרבט במהירות אותיות לועזיות על דף לבן. שותקת, רק הדמעות ממשיכות להינגר מעיני בלא שליטה, אני מתבוננת בו. נדמה שאיבדתי לחלוטין את יכולת הביטוי שלי. שקט מאד בחדר הבהיר שבבית החולים. "את מבינה אותי?", הוא שואל פתאום וקפיצה מהירה מתרחשת בי. "ככככןןן", אני מגמגמת בקול שאיננו שלי, קול קטן. "אז תישארי בבית, חודשיים", הוא מדקלם שוב.
דמומה אני יוצאת מחדרו, ממתינה למעלית, פוסעת במסדרון הארוך אל דלת היציאה. במוחי, כמו מנטרה מהדהדות מילותיו "תישארי בבית,חודשיים", פני רטובים לגמרי, כמו אצל רובוט מכני נעות ידי ורגלי בקצב אחיד. בני הבכור ממתין לי, הוא ינהג במכוניתי מפני שאני אינני מסוגלת לנהוג. החרדות הורסות בי את כל מה שנהיגה מחייבת: ערנות וזהירות ושיקול דעת וסבלנות. אני חולה בדיכאון. אני חולה בדיכאון. אני?! חולה?! בדיכאון?! צריחה בתוך מוחי, צריחה שאני מתאמצת כל כך לבלום אותה שם, בתוך הכלום הגדול שפעם היו בו איכויות של חשיבה ויצירה וביטוי.
"תפעיל את הווישרים", אני מצליחה לומר דבר הגיוני לבן שלי,"החלון מטושטש מן הגשם". "תנקי את המשקפיים", הוא מציע לי באדיבות וכבר מניח ממחטת נייר בידי, "הווישרים עובדים, לא שמת לב?". אוטובוס ענק מאיים לעקוף אותנו. "תיזהר", אני צועקת ומיד פורצת בבכי, רעד מטלטל את אצבעות ידי. "אמא, אני נזהר", הוא עונה בשקט ולהרף עין עוברת בתוכי מחשבה בהירה על הקושי שאני גורמת לו ועל מידת האיפוק שבו. "סליחה" אני ממלמלת.
עשרים וארבע מדרגות מובילות מן הרחוב אל ביתי. אני נתמכת במעקה כשאני מנסה לעלות בהן. רגלי מקרטעות כמעט בלא שליטה, אני רועדת בכל גופי והדמעות האלה שאינן פוסקות ולו לרגע... פני כבר צורבים. מובסת אני נופלת אל הספה, הוא עוטף אותי בשמיכה רכה, הילד שלי שקיבל ממפקדיו בצבא חופשה מיוחדת כדי לטפל בי. מן הרחוב הראשי נשמעת צפירת אזעקה. "פיגוע?!", אני פורצת שוב בבכי. "לא אמא, אין כלום", הוא אומר. אבל הצפירות נמשכות, עזות,צורמות כל כך, והן רק בתוך ראשי. רק שם.
בלילה, מתהפכת שוב ושוב במיטה, אני מצליחה לנסח לעצמי עוד מחשבה בהירה אחת נוספת, השניה היום: מעבר לכל דבר אחר, פוגע הדיכאון בכבודי כאדם. מן המגירה הקטנה שלידי אני מוציאה כדור הרגעה נוסף.
28.1.04
חמש לפנות ערב, שעה מתוקה ונדירה של חסד אמיתי: קפה חם, חתול מתנמנם על הכורסה, הבית שקט. הטלוויזיה כבויה וגם הרדיו שותק ולא נשמעות צפירות אמבולנסים מן הרחוב הראשי. אולי זוהי העת להגיע להחלטות: לספר או לא לספר במקום העבודה שלי שאני חולה, ואם לספר - האם לומר את האמת, את דבר הדיכאון הזה, האם לנסות ולהסביר את התקפי החרדה, האם ישנו סיכוי שמישהו יבין, יגלה אמפתיה?
ומשהו בתוכי מבקש להתנצל, שכך קרה לי, שאינני אשמה, וקול אחר לוחש לי שאולי מוטב שלא, כי הרי מיד תזנקנה הסטיגמות, אלה שנוח כל כך להיעזר בהן בשעות של מבוכה: "דכאון? נפש חולה? מחלת נפש? תרופות שניתנות על ידי פסיכיאטר?! כלומר, האם ה י א , מה שנקרא, פ ס י כ י ת ?".
במראה משתקפים פני: קמטי הבעה שהפכו חריצים עמוקים, עיגולים כהים מתחת לעפעפיים התחתונים, לחיים רטובות. זו אני, אלה הפנים שלי, זו העצבות הנוראה שהעלימה את זהרורי האור שפעם ריצדו בעיני, שמחקה את קמטי הצחוק הקטנים. פסיכית? אני פסיכית?! מה עושות לי התרופות? האם נפגמה בי התבונה? האם... האם אינני מדברת ברהיטות כתמיד? וההומור? כלום אינני מסוגלת עוד לתפוש את מה שמגוחך ואווילי, לצחוק ולהצחיק?
שטף דמעות, שוב. אני תוהה אם לטלפן אל ביתה של המנהלת שלי ואם חמש וחצי לפנות ערב היא שעה הולמת כדי לספר לה שאני חולה. בדיכאון. שעלולים להיווצר קשיים בעבודה, שאולי אתקשה לעבוד ברציפות, למלא את מכסת השעות הקבועה. "חודשיים לנוח בבית", הורה לי הפסיכיאטר, והפיתוי לעשות כדבריו גדול כל כך! ומצד שני.. כך לוותר לעצמי? להמשיך ולהשתרך בבית ברגליים כושלות ועיניים דומעות? והמשכורת, מה יהיה עליה ואיך אפרנס את הבית, את הילדים, את המשכנתא המעיקה שלי?
הקפה כבר קר. קר גם בתוכי. כמכושפת אני מביטה בטלפון. כבר עשרה לשש ומשפט הפתיחה מתנסח לאיטו בשעה שאני מרפרפת באצבע קרה על מקשי הטלפון:"כן, אובחן אצלי דכאון, אבל אני מתכוונת להתאמץ מאד ולעבוד ככל שאוכל. תוכלי לעזור לי?".
נועה
בת 47, תושבת ירושלים ואם לארבעה, אובחנה בספטמבר 2002 כחולה בדיכאון חד קוטבי עם תופעות חרדתיות משמעותיות, שנבעו, בין היתר מחשיפה אינטנסיבית לפיגועים ומעובדת היותה, אז, אם לבן ולבת ששירתו בצה"ל, גם באיזורים מסוכנים. מאז היא מטופלת באמצעות שיחות ותרופות.
נועה פנתה לנט"ל, גוף המטפל באנשים שנפגעו כתוצאה מטראומה על רקע לאומי. במסגרת הטיפול היא כותבת יומן המתעד את התמודדותה עם הפגיעה.
הפרקים המפורסמים כאן לקוחים מתוך רשימותיה המתפרסמות באתר נט"ל.
הקו הפתוח של נט"ל: 1-800-363-363.
