פרסומות שלאחר המוות

את יום חמישי בערב, כמו מרבית מתושבי ארץ ישראל השלמה בספק, העברתי כשאני שוכב על הספה וצופה בשלושה ארונות קבורה דוממים והרבה נאומים חיים. טקס השבת גופותיהם של שלושת החיילים החטופים: בני אברהם, עומר סועאד ועדי אביטן היה ממלכתי מאוד, רב נחמה, עמוס רחמים, שופע ישראליות בסימן קריאה, ועתיר רייטינג.

לכאורה משדר טלוויזיה משעמם בכול קנה-מידה, האנטי-תזה לכל טלנובלה אפשרית, נטול כל אלמנט מפתיע, מסקרן ואטרקטיבי, אך למעשה חוויה כובשת ומגרה מפאת הקולקטיביות שלה. נפלאות הצפייה בזכות הידיעה ששאר בני ישראל עושים בדיוק כמוך, בבחינת "שנינו יחד תחת הלוויה אחת". גודש של סנטימנטאליות ציונית, ו"שבת אחים גם יחד", אשר נפלט מן המרקע אל נקבוביות הקיום שלנו כאן, מאמת את ההנחה שהאחדות הלאומית שלנו תגבור על כל נסראללה ויאסר. משהו כמו: עברנו את פרעה, את המן, ונעבור גם את זה.

מצטער מאוד, אבל לנו אין "סופר-בול", האוסקר שלנו הוא די שולי, קובי מידן עדיין לא מזכיר את לארי קינג, וגם את משחקי נבחרת שראל הכושלת הדיחו אל אדמת זרים, אז מה נשאר לנו, בשביל שנוכל להצטופף יחדיו?
פיגועים, יום השואה, יום הזיכרון, ומדי-פעם גם פצצות רייטינג כמו טקס הארונות. ה"סופר-בול" שלנו הוא הטרגדיה הלאומית התורנית. במקרה זה, טקס השבת הבנים החטופים ארצה. סוג של משדר טלוויזיוני אשר מפיק קירבה כלל אזרחית.

בארה"ב, ארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות, אחותנו הגדולה, נדרכים כולם אל המשך הקטן עם הגיע הסופרבול. מרבית הצופים יתקשו להכריז על שלושה שחקני הרכב של "טמפה-ביי", אבל לא יתקשו כלל לצהול למחרת במשרד "ראיתם את המשחק אתמול? מאז 82' אני מחכה לטאצ'דאון כזה."
"החלום האמריקאי" מעולם לא הרגיש חי כל-כך, כמו בשנייה שבה הונח הכדור אל מעבר לקו ההבקעה, וכולם קופצים מהספה בזעקת "קול m" (מלשון מק'דונלדס).

שורש ה"צוותא" הזה פועל גם במדינתנו הצרה. אלא שאצלנו מנגנון הצפייה הקולקטיבית איננו מופעל בשמחות, אלא באסונות. אחדותנו יוצאת לאור כשמנגנון הסבל נידלק. מימי ה"מאבק לעצמאות" ועד להשתתפות ב"צער המשפחות השכולות", תמצית הבכי היא גם תמציתה של מדינת היהודים. שלושה ארונות קבורה והרבה פוליטיקאים של "שלום" עם או בלי "ביטחון", אינם סיטואציה מגרה כל-כך מבחינה טלווזיונית, אבל חובת הפטריוטיות היא מעל הכול. זוהי התענית שלנו, תלאות הצפייה המרדימה והממושכת למען הלאום. אנחנו ישובים זקופי קומה ואומה, אל מול שממת הטקס הממלכתי, מכבדים את הצער הלאומי, והמניע העיקרי שלנו להמשיך בצפייה היא ההנחה שאחינו האזרחים, על פני הרוחב והאורך (בספק, נתון לוויכוח), של הארץ המובטחת, יושבים בדיוק כמונו, מול אותו שידור. ולמחרת במשרד נוכל להגיד ש"ראיתם את הטקס? מאז 72', כשטבחו בנו באולימפיאדת מינכן, אני מחכה לבכי כזה".

*

ואז זה היכה בי. "שלושת-רבע מדינה משקיפה עכשיו על אותו המחזה בדיוק", חשבתי לעצמי, "מדדי הצפייה שוברים שיאים. אז איפה הספונסרים?". בדיוק כך, למסחר את הלאומיות. למצות את הפוטנציאל העצום הטמון בדמעות הציבוריות. קיבינימאט, אם ב"סופר-בול", 20 שניות של פרסומת יכולה להגיע ל-5 מיליון דולר, אז גם לנו מגיע קצת.
אינני מציע לפגוע בכבוד המתים, ראשי-הממשלה, ושאר הנפגעים; אינני מתכוון כלל לקטוע נאום או בכי באיבו בהפסקת פרסומות מביכה. אני מציע לשדר את הטקס כאילו היה משחק כדורגל או כדורסל.

תארו לכם: השעה 8 בערב, האקטואליה בשיאה, זה עתה חזרו ארצה החטופים, הטלוויזיה נדלקת, ועל המסך נדלקות כתוביות חסות כמו במשחקי ספורט: דג אנימציה זעיר בשם נמו שמכריז "אותי נסראללה עדיין לא שיחרר". שאול מופז מפלרטט עם הציבור, והכתובית בחלק התחתון של המסך קובעת: "מרלבורו. אומנם העישון מזיק לבריאות, אבל גם הצבא...".
ברוח הזמן, גם על דגל ישראל המונח על ארונות הקבורה רקום לוגו של חברת תקשורת סלולארית או כל גוף מסחרי זריז אחר. וכך הלאה וכך הלאה, עד צאת נשמתם של האתיקה והמוסר והפיכתם לאיזה מופע יחסי-ציבור שסופו באותיות הקטנות.

בעיניי זהו סטארט-אפ היסטרי. אם ראש הממשלה והצבא עושים לעצמם פרומו בטקסים האלו ומרוויחים עוד שנות כהונה, אז גם אני רוצה. אם השכול מסייע בשיווק מדיניותם, מדיניות הכיבוש במקרה זה, למה לא לשווק גם שיחה מוזלת לחו"ל? אם אתם עדיין ממש מתעקשים אז יאללה, אני מוכן לוותר, ואף לתרום עשירית מהרווחים, לחשבונות הבנק של המשפחות השכולות, לארגוני צדקה, ולכל שאר "המטרות הטובות והנעלות", כדי להשקיט את המצפון הלאומי. רק אל תזכירו לו את הכיבוש, ואת האג, זה עלול להרוס לו את המצב-רוח.