קופיקאט

לקופיקאט הגענו מתוך סקרנות טהורה. היה אחד כזה, כמה בתים ליד, זעיר וסטנדרטי אבל אישי ומשתדל. בניגוד גמור לעדויות בשטח הוא נסגר, רק כדי להיפתח בגדול ול-24 שעות ביממה. מישהו היה צריך להבין את הנס העסקי הזה.

לקחנו איתנו את שרי, שמתחת לבלונד המלאכי שלה והאדמומית המבוישת בלחיים היא בעצם אשת עסקים קשוחה. לא היתה בעיית מקום בקופי החדש. סביב השולחן שלנו, כמו ליד השולחנות האחרים, היתה ספה זוגית אחת ושני כסאות. ויתרתי על זכותי לחלוק עם בעלי את הספה הזוגית, בגלל שאני אף פעם לא מבינה איך אפשר להגיע בכבוד לצלחת מעומק הספה. עוד ממצא מתמיה על השולחן היה לחצן מצוקה אלחוטי, שנועד לקרוא למלצרית - מסוג הדברים שגורמים ללקוחות להרגיש קרציות ולמלצרים להרגיש כמו פקידות לשכה מתוזזות.

סגנון המלצרות בקופיקאט טעון דיון מיוחד, בהיותו משקף מגמה הולכת ומתפתחת בעיר. המלצרית שלנו, שגם השב"כ לא היה מצליח לחלץ ממנה חיוך, באה לקחת מאיתנו הזמנה, ומיד התיישבה באחד הכסאות הפנויים. ובכן, כמלצרית עבר אני מפצירה במלצריות ההווה: הפסיקו עם זה תכף ומיד. מי שאמר לכן שזה נחשב להתקרב לקהל, שכח שהקהל מעוניין רק בקירבה יחסית, וגם זה רק אם אתן מקסימות במיוחד ונחמדות באמת.

שרי רצתה רק מרק, וקיבלה מרק עגבניות עצום בגודלו ובינוני באיכותו, בלוויית לחמנייה גדודית, לא פחות. תארו לעצמכם אותה מנסה להתרומם מעומק הספה ולהגיע אל מעבר שולי צלחת המרק הגבוהים; חוויה רגרסיבית של ממש, ששולחת אותך היישר לחלקים המתסכלים של הילדות. אז נכנסו לקפה שתי ילדות אמיתיות, בטווח הגילאים שבין 15 לגיוס, ויחד עם מוזיקת הקיטש היישר מהאייטיז, גרמו לשרי לפצח את האסטרטגיה העסקית של המקום: פלח השוק שאליו פונה קופיקאט הוא הנוער שאנחנו היינו פעם.

מושיק ואני הזמנו יחד עסקית צהריים ב-55 שקל, שבמרכזה עמד המבורגר של 250 גרם. באותו כסף יכולנו לקבל גם מנה ראשונה ומיץ טבעי, אבל אף תוספת להמבורגר. תוספת פטריות תעלה 5 שקלים ותוספת בצל עוד 5. אם רציתם, נניח, כמונו, פטריות ובצל, ייצא שתזמינו המבורגר כמעט במחירי מנדלבאום ובירנבאום, עליהם השלום. אנחנו ויתרנו.

מדיניות התמחור המשונה של המקום נחשפה ביתר שאת בידי צמד התיכוניסטיות האסרטיביות. עם העסקית שלהן הן ביקשו דיאט קולה במקום מיץ טבעי, ונדרשו להוסיף 5 שקלים, כאילו היה הדיאט קולה בצל, או חלילה פטריות. בצדקנות נערית הן דרשו לדבר עם האחראי, שבא והסביר להן שבעוד המיץ הטבעי מוכן במקום, הדיאט נרכש מבחוץ, ולכן להם זה עולה יותר. זה היה הסבר מוזר בהתחשב בעובדה שכשמושיק הזמין את הטבעי שלו, אמרו לו בפירוש שהוא של חברת סחוטרי.

ההמבורגר היה נחמד, וכמוהו גם טריזי תפוח האדמה שהוגשו בצד. אבל הנאצ'וס שהזמנו כמנה ראשונה היו שוס אמיתי: המון פיסות בצק פריכות ושמנמנות היישר מהטיגון, שנטבלו ברסק אבוקדו וסלסה פשוטה.

המלצרית שלנו נעלמה לטובת שולחנות אחרים, והחליפה אותה מלצרית שמתייחסת לעבודתה כמו לשיווק יחידות נופש בקרואטיה. בחיוך מאוזן לאוזן היא נשבעה שסופלה השוקולד הוא סופני וכמוהו גם הטירמיסו, וכמעט נפגעה אישית כשהזמנו רק הפוך קטן (10 שקלים) אך בינוני למושיק ואת הסופלה (25 שקל), גירסת הטיוטה הלא מוצלחת למה שנהוג להגיש בעיר.

הנוער הולך ונעשה מתוחכם. הוא מוריד שירים מקאזה, רואה במחשב הביתי סרטים שעוד לא הגיעו לקולנוע. כמה זמן, לדעתכם, אפשר יהיה למכור לו שזה הדבר האמיתי?

"קופיקאט", אבן גבירול 129, טל' 5441095. פתוח: כל השבוע, 24 שעות ביממה.