במדינות רבות בעולם, הסטודנטים מהווים כוח מהותי וחשוב בחיי החברה של המדינה וקביעת סדר יומה הציבורי. הדוגמא הבולטת לכך היא שנות ה-60 בארצות-הברית, כאשר הסטודנטים הובילו את המחאה נגד המלחמה בויאטנם ונגד הגזענות כלפי השחורים. גם בארצות אירופה, ובעיקר בצרפת, היוו הסטודנטים גורם משמעותי במרקם החברתי.
בישראל, לעומת זאת, הקהילה הסטודנטיאלית דוממת (למעט כשמדובר בשכר- הלימוד, וגם זה בקול ענות חלושה), ללא כל סולידריות וללא כל אמירה חברתית. מדוע?
בספרו "קמפוס, חברה ומדינה", מבקש ד"ר שלמה סבירסקי לענות על כך, תוך שהוא מביא את סיפורה החריג של רשימת "יש".
בשנת 1972 התרחש באוניברסיטת חיפה אירוע יוצא דופן, כאשר רשימה אנונימית זכתה בניצחון בבחירות לאגודת הסטודנטים. רשימת "יש" הביסה את שתי הרשימות המתחרות שייצגו את המערך ואת גח"ל ("הליכוד" של היום), המפלגות הגדולות בישראל, וקיבלה 32 מכלל 40 המושבים במועצה.
אנשי "יש" הצהירו על מחוייבות חברתית. אמרו ועשו; הקימו חוג פמיניסטי, חוג סטודנטים ומרצים שקרא לרפורמה מבנית של האוניברסיטאות, "אוניברסיטה חופשית", שמטרתה לפתח חשיבה ביקורתית והשתתפות פעילה בפיתרון בעיות החברה ועוד. גם ביטאון הסטודנטים היווה חלק חשוב, כאשר כבר בגיליון הראשון הכריז העורך הראשי: "ציבור הסטודנטים הוא בשר מבשרה של החברה בה הוא חי, ואנו סבורים שיש לו מה לומר בנידון. יתר על כן, הוא חייב לומר זאת... מי שבא לאוניברסיטה אך ורק על מנת להשיג תואר אקדמאי לצורך קידום אישי בעבודה ובמשכורת - העיתון הזה לא ימצא חן בעיניו".
ואכן הופיעו בו מאמרים על הפער העדתי בישראל ועל האופי הלא- דמוקרטי של המערכת הפוליטית, נגד השליטה הגברית באוניברסיטה, מאמרים התומכים בשביתת הפועלים ועוד. העיתון עמד במרכז שיחות היום בקמפוס. סטודנטים, מרצים ואנשי מנהלה קראו אותו בשקידה והעיתון משך תשומת-לב בתקשורת הארצית.
מכלול פעילויות אלו יצרו בקמפוס החיפאי אוירה של מעורבות, סקרנות ופתיחות. אך רשימת "יש" זכתה לתגובה עויינת מצד "הממסד" - הנהלת האוניברסיטה, אמצעי התקשורת הארציים ומנגנוני המפלגות הגדולות החלו להיזדעק נוכח ניצחונה ופועלה של "יש". מדוע?
נראה כי הסיבה נעוצה בהרכבה ובאופיה של קבוצת "יש". קבוצה זו איגדה בתוכה יהודים - אשכנזים שמאליים, מזרחים שהיו פעילים במאבק נגד הפער העדתי, סטודנטים ערבים בעלי תודעה לאומית וכן זכתה לתמיכת הסטודנטיות הפמיניסטיות. כל אחת מקבוצות אלו היוותה חריג מ"הקונצנזוס הלאומי" ואיחודן היווה קריאת תיגר על כיוון ההתפתחות המרכזי של החברה הישראלית.
יש לזכור שמדובר בחמש שנים לאחר מלחמת ששת-הימים. בהנהגת המדינה חלה תזוזה ניכרת ימינה. כמו כן, בעקבות הניצחון היה שפע כלכלי וערכים רכושניים אפיינו עתה את מרבית הישראלים. אלו אשר לא זכו להנות מפירות השפע פנו לפעולות מחאה ונתקלו בעויינות מצד ממסד פוליטי, חברתי וכלכלי אשר רצה להתבצר במעמדו העליון.
על רקע כל אלה, לא ייפלא איפוא, כי נצחונה של "יש" עורר תגובות נרחבות ושליליות. במכתבי פיטורין בדרכים פסולות ובמסע תעמולה נגד אנשי "יש", תוך יצירת הרושם שהם אנטי-ציונים, הצליחו המתנגדים לבסוף להדיח את "יש". שנת הלימודים החדשה נפתחה בסימן מלחמת יום-כיפור ומשחודשו הלימודים לא היה מי שימשיך את פעילותה. עד היום.
נראה, אם כן, כי יש מי שישמח לראות את הקהילה הסטודנטיאלית ממשיכה בשתיקתה. אבל על רקע השבר החברתי, הגיע הזמן להחליט - האם לא הגיע הזמן שבו נהווה גורם משפיע בחברה? האין לנו מה לומר? סטודנטים - עורו. יש דרך אחרת.