יגאל עמיר אינו זכאי לאושר

אז החלאה רוצה להתחתן, מה? איזה יופי. שנפצח כולנו במזלטוף וסימנטוף? בחיים לא. אני מניח שרוב מוחלט של אזרחי מדינת ישראל – אולי לא אלה שמגיבים לוואלה! – זועמים למשמע הרעיון. חשבנו שמאסר פירושו כליאה בכלוב עמוק באיזה מרתף וזריקת המפתח לים. והנה מתברר שעמיר, זדוני וזחוח כתמיד, שוב מצא לו דרך להזכיר לנו את קיומו. שוב מצא דרך לגרד את הפצע שיצר, פצע שמתמלא מחדש במוגלה מעצם אזכור שמו.

הבעיה, כמסתבר, היא שעל פי החוק הקיים, אין שום דרך למנוע ממנו את החתונה. החוק הקיים אינו מאפשר למנוע מאף אסיר הנמצא בסמכות שירות בתי הסוהר – ויהיה המבחיל והמגונה ביותר – את הזכות לשאת אישה. זה אומר שאי אפשר למנוע ממנו להביא לעולם ילדים, שבהכרח יהפכו לדמויות פולחן ומוקד סביבו יתקבצו אותם מוכי עוועים – שהם רבים בהרבה מכפי שנוח לנו להודות – שרואים בעמיר דמות מופת ומודל לחיקוי.

מלות המפתח הן "על פי החוק הקיים". למנוע אולי אי אפשר, אבל לעכב בוודאי אפשר. אם יהיה רצון, אפשר לעכב עד שהכנסת, בתבונתה האינסופית, תאזור כגברת חלציה ותעביר חוק חדש, רטרואקטיבי, שכן יאפשר לה לקבוע שאסירים מסוימים, המורשעים בעבירות מסוימות, מאבדים יחד עם חופש התנועה שלהם גם זכויות חברתיות נוספות, כמו למשל הזכות להתחתן ולפרות ולרבות.

לגבי אדם שהיה נשוי בעת שנאסר, לא ניתן, מבחינה מוסרית, למנוע ממנו מגע עם אשתו, כולל מגע מיני. אבל בעת שרצח את ראש הממשלה הנבחר, וידע שהדבר יוביל לשלילת חירותו, לא הכיר יגאל עמיר את בחירת לבו. כלומר מדובר במגע חברתי חדש, שאותו בהחלט יש למדינה זכות למנוע – לפחות על פי ההגיון הבסיסי המאפשר את עצם כליאתו. הרי תכלית המאסר היא הרחקת אדם מן החברה.

לכן, אני אישית, למרות שאני מוצא את עצמי למרבה הזוועה לצידו של ח"כ יובל שטייניץ, תומך בחוק האוסר על אסירים מסויימים להינשא. אם כנסת ישראל הנוכחית עדיין לא צללה עמוק מדי למדמנת הטירוף, אם היא עדיין רואה ברצח ראש ממשלה (שמאלני ככל שיהיה) פשע בל יכופר, המצדיק נקיטת אמצעים למניעת אושר מן הפושע, יקום נא בית המחוקקים הנכבד, יניח לרגע את המחלוקות הפוליטיות בצד, ויגיד ליצור המתועב: תמחק את החיוך מהפנים. עד כמה שזה נוגע לנו, לא יהיה לך רגע אחד של אור עד יום מותך – בטח לא כזה שקשור לעולם שבחוץ. העולם שבחוץ מת מבחינתך. תתחיל להתרגל.