עופו לי מהעינים

בימים אלה ממש הולכים ומשתנים פני השטח בישראל. מערכות מסועפות של גדרות וחומות התוחמות מרחבים סטריליים מבחינה אתנית ומעמדית, מתרוממות להן, בנחישות בוטה, באזורים שונים. נדמה כי יצירתם של גטאות בסגנון ימי הביניים היא הגראנד פינאלה של מופע הדיכוי האכזרי של המאה העשרים, המפנה את מקומו לדיכוי הסמוי, הנסתר מן העין אך האלים לא פחות, של המאה העשרים ואחת.

תיחומו של המרחב מתבצע באמתלות שונות, וכביכול על ידי קבוצות שונות שהקשר ביניהן מקרי. אך הוא מלמד על מגמה, על מהלך כולל שבו נבנים מצד אחד מגדלי שן ומן הצד השני גטאות.
לא מדובר רק על גדר ההפרדה. בנייתן של החומות החוצות שכונות, ישובים ואוכלוסיות מבטאת למעשה הפרדה מעמדית ואתנית, בין הקבוצה היוזמת את המהלך, שהיא תמיד הקבוצה החזקה מבחינה כלכלית ופוליטית, לבין הקבוצה שהשינוי נכפה עליה ומביא אותה לשפל חדש במדיניות ההחלשה החברתית שהיא סובלת ממנו.

מכשולי הפרדה אלו, המוקמים תמיד בשם הביטחון ובשם ההגנה על הסדר והרכוש, מזכירים בנוכחותם את חוסר השוויון ומלבים את הקונפליקט. בנייתן של החומות מסמלת את הויתור על הדיאלוג והכרה בקיומו של איום מתמיד. בניית חומה, בנוסף להיותה אמצעי פיסי של שליטה, הפרדה ודיכוי, מגבה ומקיימת תהליך נוסף: תהליך של שליטה כלכלית על הקהילה הסגורה, המאבדת את מקור חיותה ומקורות פרנסתה והופכת למקור של "חוטבי עצים ושואבי מים".

כאמור, לא מדובר רק על הקפת העניים בגדר. שכונות יוקרה, כמו ארסוף שבשרון, מקיפות עצמן בגדר ומאובטחות בידי חברת שמירה פרטית, המונעות באופן גורף כניסתם של זרים לתחומן. אנחנו לא המצאנו את זה, בארה"ב הוקמו כבר בשנות השמונים "קהילות מוגנות", מגודרות ומוקפות חומה, ותאגיד בינלאומי ממוצא אוסטרלי בשם "סהרה לייק סיטי" כבר מקים ברחבי העולם ערים אינסטנט למולטי-מיליארדרים. העיר הראשונה הוקמה במדינת מהרשטרה בהודו, ובה כל השירותים, בניהם שדה תעופה פרטי וכביש פרטי לבומביי, כבר 'בילט אין', כדי שהתושבים יוכלו להמשיך לעשוק את תת היבשת בשקט, בלי לראות קבצנים.

חומת העפר שנבנתה לאחרונה בין קיסריה לג'סר א-זרקא, וזו שנבנית בימים אלו בין שכונת פרדס-שניר בלוד לבין הישוב השכן ניר צבי, החומה שהוקמה ברמלה בסוף שנות התשעים, בין שכונת ג'ואריש לשכונת יפה-נוף גני דן, הן כולן דוגמאות למימושה של מדיניות זו, אך ללא ספק הדוגמא הבולטת ביותר היא תכנית ההפרדה בין ישראל לגדה המערבית.

הפקעת משאבים טבעיים מהפלסטינים החיים בסמוך לחומה המתורצת באמתלות ביטחוניות, לא יכולה להיות מוסווית כנעדרת השלכות סביבתיות: ההשתלטות על מקורות המים, גזילתה של האדמה הפורה ביותר מבחינה חקלאית, עשרות אלפי העצים העקורים, גילוח דונמים רבים של אדמה והשמדתם של מעל 500 דונמים של יבולים, הן סוגיות מהותיות של חוסר צדק סביבתי. ולמעשה, כמעט במידה שבה משתדל מכשול ההפרדה להפריד בין הפלסטינים ובין ישראל, הוא מיועד להפריד בינם לבין אדמתם.

כשם שבעבר הבינו פעילי שימור הטבע שאי אפשר להלחם למען הסביבה מבלי לצאת נגד המפעלים המזהמים, עליהם להבין היום כי שאלת חומת ההפרדה איננה רק שאלה של תוואי, היא שאלה של צדק סביבתי במובן הרחב של המילה, כפי שהגדיר אותה רוברט בולרד, הוגה אפרו-אמריקאי: "צדק סביבתי מוגדר כיחס הוגן כלפי כל בני אדם, ללא הבדל גזע, צבע, מוצא לאומי או מעמד כלכלי והשתתפותם המלאה בכל הנוגע לפיתוח, יישום ואכיפת מדיניות, תקנות וחוקים סביבתיים. יחס הוגן פירושו שאסור שקבוצה כלשהי, כולל קבוצות גזעיות, אתניות, או כלכליות, תישא בנטל של השלכות סביבתיות שליליות, שהן תוצאה של פעולות תעשייתיות, עסקיות או שלטוניות…".

כמעט ואין בארץ הזו משהו יותר פוליטי מ'טבע' ולכן גם הניסיון להפריד בין הסוגיות החברתיות והסביבתיות נובע מהרצון להפריד ולמשול, אבל את זה מבינים בדרך כלל, רק מצידה המדוכא של החומה.

אילת מעוז היא פעילה בארגון "פעולה ירוקה".