איומים על חיי אולמרט ושטרית

אמנם, הגיעה השעה להודות: ביילין צדק. ואם לא צדק, בוודאי יהיה צודק בעתיד, רטרואקטיבית. וגם אם לא צדק, בוודאי לא טעה באופן מוחץ, לא הילך כסהרורי בינינו ולא איחז את עינינו לראות איזו פרשנות סוריאליסטית למציאות, פתרון בסגנון מדע בדיוני לסכסוך.

יותר מכל, יציאתו של אהוד אולמרט מארון הנכאים הנוקשה של הימין הפוליטי הוא דרכו של הימין (יש גורסים כי אולמרט, המקורב לשרון, משמש למעשה שליח, בלון ניסוי מטאורולוגי לבדוק את התקדרות ענני הציבור בתגובה לרעיון שאולי מקנן גם בלבו של שרון עצמו) להודות – ובפה מלא! – השחתנו את זמנכם, בזבזנו את דמכם, איחזנו אנחנו את עיניכם.

הראייה ההיסטורית למפרע בה עשו שימוש מעטים (מדי) בציבור ובפוליטיקה הישראלית מעם פרוץ סבב העימות הרצחני הנוכחי עם הפלסטינים גרסה כבר מלכתחילה: סופו של מאבק הדמים בפשרה טריטוריאלית, בהודאה בסכנה הקיומית שטמונה באחיזה בשטחים, לא רק לישראל הביטחוניסטית, אלא גם לישראל הכלכלית, החברתית, המוראלית, המוסרית, המה לא – ובאותה נשימה נאמר אז גם: את מה שלא נשכיל ליישם היום, נבצע עם חגורת נפץ מכוונת לרקתנו בבוא היום. והיום הזה, מסתמן, קרוב עד למאוד.

וגם אם, כפי שמתרמז מבין השורות, אכן רתם אולמרט את תובנתו המדינית הפלאית החדשה לצרכים פוליטיים פרטיים, עדיין אין להקל ראש בהתייצבותו – ובגדולה שבבמות, "ידיעות אחרונות" של יום שישי – אל מול פני המדינה של קוראי העיתון של המדינה, ובאומר המפורש: נסיגה לקווי 67, גיב אור טייק, פינוי התנחלויות ועקירת שורש של חלום וחלומי ארץ ישראל השלמה הם קווי המתאר, לא של ההסדר עם הפלסטינים, כי אם של האינטרסים האסטרטגיים הלאומיים הבסיסיים ביותר.

התזוזה של אולמרט, מהדוברים הניציים והתקיפים ביותר של הימין הישראלי השכלתני החדש, ממקומו – אמורה לבסס שינוי תודעתי גם בקרב ציבור "המרכז שאיבד את חדוות החיים שלו", "השמאל שהתפכח", "השמאל הבייליני המתגונן" ואפילו (וכאן צודקים מתנגדיו של אולמרט מן הימין – גורמים אצל הפלסטינים עלולים לפרש הצהרות אלה כחולשה ישראלית) אצל הפלסטינים עצמם. ההכרה כי הימין בישראל התפכח, אולי באופן סופי, מאשליות חישוק גורלה של אומה שכנה לצרכים ישראליים משיחיים, אמורה להשיב רבים אל חיקו המאוזן רגשית של הריאל פוליטיק – שבמטבחו יירקח עתיד האיזור.

מעניין לראות כי אפילו מתנגדיו של אולמרט מהימין מחזקים את דבריו במשתמע. השר במשרד האוצר, מאיר שטרית, סבור כי אולמרט ניתר מעל הפופיק וכי דבריו עלולים להתפרש שלא כהלכה אצל היריב הפלסטינאי, אולם מודה גם הוא כי ממשלת שרון לא ניהלה מעולם כל דיון אסטרטגי בממשלה, כי היוזמה הסעודית (אותה איין שרון בדרכו הידועה של ה"יש לחיות ולראות ואסור להתפתות") הייתה בסיס נוח והזדמנות הוגנת לשלום, וכי התנהגות ישראל בפרשת המאחזים הבלתי חוקיים היא חרפה שנזקיה עצומים. במתכונת "בא לקלל ויצא אומר: צודק, אחי", ניכר כי גם תודעתו של שטרית נצרבה בהכרה כי אין עתיד לישראל מלבד העתיד הידוע מראש, העתיד של יוסי ביילין, פלוס-מינוס.

אם ייצטרך הימני החוכך בדעתו לנסות ולהבין "מה ארע?", איזה אירוע ספציפי, איזה מקרה קונקרטי קידם גיחה המונית זו של אנשי ימין מסורתיים ממאורות ה"אף שעל", "לנצח נחייה על חרבנו" ו"לעולם לא ייכון כאן הסדר", ייצטרך בוודאי להסבר הפשוט והלא זוהר: אף לא אירוע. כובד משקלן של 36 שנות כיבוש – וביתר שאת טראגית, של שלוש השנים האחרונות – התחיל להכריע גם את הסרבנית בחומות, גם את העיקש בכלובי הפלדה. אחרי הכל, גם אהוד אולמרט וגם מאיר שטרית, פוליטיקאים מפוכחים ומנוסים הם ישראלים. ישראלים שהבינו – גם אם באיחור רב מאוד – כי חייהם שלהם עצמם נתונים בסכנה של ממש.