נירית שפאץ - עם טון, באמסטרדם

בשלישי בנובמבר 1995 נחתי בהולנד, היישר לזרועות מי שהיה החבר ההולנדי שלי בימים ההם, טון, במטרה להישאר איתו שם זמן ממושך. חזרתי לארץ לבדי שנתיים וחצי אחר כך.

יומיים אחרי שהגעתי, שנינו עוד לא עשינו שום דבר מיוחד חוץ מלהתמקם בדירה. את דממת ההתמקמות ההדדית שלנו הפריע צלצול טלפון: אמו של טון התקשרה כדי להודיע לנו שרבין נרצח בלילה שלפני כן. היא טעתה בהבנת החדשות והודיעה לטון שהרוצח היה מחבל ערבי. הטעות התבררה לנו אחר כך, במהדורת החדשות של אותו ערב. התגובה שלי לידיעה שיהודי הוא זה שרצח את רבין הייתה: "אם ככה, תהיה בישראל מלחמת אזרחים", פלוס כמה דמעות הכרחיות. גם טון הזיל.

החדשות ההולנדיות של אותו יום הוקדשו אך ורק לנושא אחד: רצח רבין. בימים הבאים כבר היו גם חדשות אחרות, אבל החדשות מישראל המשיכו לתפוס את רוב המהדורה. תמונות של היסטריה המונית שנראות תמיד מוזרות ודרמטיות יותר במבט מבחוץ. אני זוכרת במיוחד בחור שבכה וצעק אל מול המצלמות בכיכר שנקראת מאז כיכר רבין: “What kind of world are we living in, God?!”
אני וטון הבטנו אחד בשני במבוכה קלה.

בתום אותה מהדורת חדשות שאל אותי טון אם הבנתי, או שיש צורך לתרגם לי (אז עוד לא ידעתי הולנדית בכלל, אבל את החדשות הבנתי בדרך-כלל, בעזרת התמונות ובעזרת שמות ומילות מפתח). בתגובה תבעתי בכעס לדעת מה הקשר שנעשה בכתבה בין רצח רבין לנאצים, ומיהם לעזאזל הנאצים היהודיים שהקריינית אמרה שקשורים לרצח רבין. "על איזה נאצים את מדברת?" השתומם טון, "אף אחד לא דיבר על הנאצים".

"מה זאת אומרת? הקריינית כל הזמן אמרה 'יו?ד?ה נאצי', 'איזראל נאצי'!" התברר שזאת אי-הבנה נפוצה: המילה nazy בהולנדית מתייחסת לנאצים, ואילו המילה natie – שמבטאים אותה בדיוק אותו הדבר, כמו שמבטאים "נאצי" בעברית – פירושה פשוט "עם", "אומה".

אחרי כמה ימים, כשמירי אלוני דיברה בחדשות בפאתוס על מילות "שיר לשלום" ש"נמצאו בכיסו של רבין והיו כמו הצוואה שלו, מוכתמת בדם!" (משהו כזה), התחלתי להבין מה העניין. הישראלים מפליגים בבכי, זעקות שבר, קינות ומלל. הם לא עושים זאת מתוך רצון קר לעשות רושם, הם באמת מאמינים בכל לבם בכוחן המטהר של הקינות. הם לא ילמדו דבר מהרצח, לכאן או לכאן; הרי ידוע שככל שמקוננים על אירוע מזעזע בלהט רב יותר, כך נמנעים יותר מלחשוב עליו ברצינות. הישראלים, משני צדי הקשת הפוליטית אבל מן הסתם ביתר שאת בשמאל, מבקשים אחרי הרצח להשביע את הש?דים. להטות את הכף שנראה שנעה ביום הרצח לכיוון מכוער, מביש ומפחיד עבורם, בחזרה לנקודת "אנחנו בסדר, אנחנו מקוננים, אנחנו אנשים טובים. כולנו מתאבלים, והאבל מאחד אותנו". ישראל נעה בתוך הסרט של עצמה עכשיו, ככה זה. אם 'הם' כבר הגיעו לצוואות מוכתמות בדם, ייקח 'להם' – ככה חושבים לפעמים כשנמצאים בחו"ל, מה אני יכולה לעשות? – זמן, וכמה ניסיונות כואבים, עד ש'הם' ינחתו בחזרה על האדמה.

לא אמרתי דבר מכל זה לבני משפחתי והחברים שלי מהארץ, שתיארו לי בטלפון "מדינה שלמה באבל, לא ראית דבר כזה". לא חלקתי את מחשבותיי עם אבא שלי, שכתב לי כמה חודשים אחר-כך בביטחון ש"הליכוד הולך לחטוף בבחירות הקרובות". לא חשבתי ש'הם' רוצים שאחלוק איתם מחשבות כאלה. אפילו עכשיו, כשאני כותבת את הדברים האלה שנראים היום די מובנים מאליהם, אני מרגישה באיזשהו מקום ש"זה לא יפה". כאילו לא הצטערתי מספיק חזק. האמת היא שהצטערתי, דאגתי ונחרדתי בכנות. אבל לא צעקתי, לא תרמתי את חלקי ברצינות להשבעת השדים הכללית, שנועדה כמובן להיכשל, אבל הייתה חזקה וכפייתית כל-כך שברור שבאה ישר מתוך איזה צורך בסיסי מאוד בעמקי הנפש הישראלית, ואני, אאוטסיידרית צינית שכמוני, לא התחברתי אליה. את רצח רבין אני תופסת עד היום כאירוע טראגי שהאירועים העצובים שקרו לנו אחריו (הנה, עכשיו אני לפחות אומרת 'לנו'...) רדפו זה את זה כמו מטוטלת שנעה בדיוק דטרמיניסטי.