חיים גרנביץ' - בישיבת ההסדר

"ה?נ??ה ק?ט?ן נ?ת?ת??יך?, ב??ג?ו?י?ם: ב??זו?י א?ת??ה, מ?א?ד. ז?דו?ן ל?ב??ך? ה?ש???יא?ך?, ש??כ?נ?י ב?ח?ג?ו?י-ס?ל?ע מ?רו?ם ש??ב?ת?ו?; א?מ?ר ב??ל?ב?ו?, מ?י יו?ר?ד?נ?י א?ר?ץ. א?ם-ת??ג?ב??יה?? כ??נ??ש??ר, ו?א?ם-ב??ין כ?ו?כ?ב?ים ש??ים ק?נ??ך?--מ?ש???ם או?ר?יד?ך?" (חזון עובדיה)

ליגאל עמיר, ששם את עצמו שופט, פוסק ומוציא לפועל. שלקח על עצמו את תפקידו של אלוהים. שהכתים את פני כולנו בבושה למשך שנים.

"ירו ברבין!"
מישהו צעק את זה שם, בחצר שבין הפנימיות של ישיבת ההסדר בה למדתי .
"ירו ברבין!"

ההתרגשות מסביב הייתה מוגבלת. לכולנו היה ברור שהכדורים, אם בכלל נורו, נורו הרחק מראש הממשלה והחטיאו את מטרתם. חוץ מכמה חברים שתמיד היו מחוברים לרדיו כמו לאינפוזיה חוץ מהם הכל המשיך כרגיל. שיגרה של מוצאי שבת בישיבה.

רק מאוחר יותר הבנו, תלמידי ישיבות ההסדר, חיילי הכיפות הסרוגות שהחיים משתנים כאן. שהרוצח הארור הזה לא רק ירה, הוא גם פגע. לא רק פגע. הוא גם רצח. לא רק רצח. הוא הטיל כתם ארור על כולנו.

בימי רצח ראש הממשלה – שנות העשרים שלי – למדתי בישיבת הסדר. טיילתי לי בין עולם הישיבה, בין גמרא לתנ"ך, בין "משנה ברורה" ו"קצות" - אל עולם הצבא, אל עיישיה, ריחן ובופור, סוג'וד ורצועת עזה של שנות התשעים. הרצח תפס אותי בפרק הישיבתי של ה"הסדר". באותו מוצאי שבת – שעת רעווא דרעווין. שעה שהנשמה היתירה חוזרת לה לשמים מבושמת מברכת "מיני הבשמים" שעה של ישיבה ושל נחת רוח, של בית מדרש ופרשת שבוע. שעה של אחרי שבת. אחרי תפילות ואוכל חם של שבת בישיבה , לתוך כל השלווה הזאת חדרה הקריאה של אותו חבר "רבין נרצח"!

כחיילים שהם גם תלמידי ישיבה, לומדי תורה מחד, חיילים בצה"ל מאידך. משלבים ספרא וסייפא, דבוקים באידאלים. מצבה של ארצנו הקטנה נגע מאוד עד למיתרי ליבנו הדקים ביותר. חרדנו לגורלה של הארץ הזאת. הלכנו להפגין שם, בכיכר ציון של לפני הרצח. ראינו את השלטים ואת התמונות של רבין. את רבין אהבנו, בערך, כמו שביילין אוהב את שרון. חרדים היינו לגורלה של ארץ הקודש. כלפי יצחק רבין המנוח הרגשנו דחיה. ארגנו סביבו משמרות מחאה, חיפשנו אוזן קשבת אבל שמענו אותו מגיב "שיסתובבו כמו פרופלורים". כששמעתי שירו בו לא האמנתי שהוא אפילו נפגע . ועוד חשבתי לעצמי: שאולי עכשיו הוא יבין מה עובר על המתנחלים כל יום.

ומן ההפגנה חזרנו לישיבה. מההפגנה על ארץ ישראל, מדמות חיה של יצחק רבין, מהמאבק הפיזי על דמותה של המולדת היינו חוזרים אל העולם התיאורטי-לכאורה של הישיבה. אל סוגיות מורכבות של דיני בית המקדש החרב, אל דרכי קנין באישה ובכלל, התעמקנו לנו עמוק עמוק ב"תקפו כהן" ו"מוציאים מידו" או ש"אין מוציאם מידו". שייטנו לנו בינות לסוגיות קשות ארוכות ועמוקות של "בן סורר ומורה" ושל הלכות "רודף" – סוגיות שכל העיסוק בהן נועד כדי לקבל שכר על לימודן ותו לא. הלא "סנהדרין ההורגת אחת לשבעים שנה נקראת חובלנית" ובכלל "בן סורר ומורה לא היה ולא נברא". השולחנות שלנו היו עמוסים ב"ראשונים" ו"אחרונים" על "שניים שאוחזים בטלית זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי".

יותר מאוחר ה "ירו ברבין" הפך להיות "רבין פצוע". וכעבור לא הרבה זמן זה הפך להיות "רבין נרצח". המבט האדיש הפך להיות מבט של חרדה. כולנו כבר היינו סביב מקלטי הרדיו. וכשהודיעו שרבין מת – מת משהו גם אצלנו בתוך הלב.

אך כך התברר שזה היה מישהו מאיתנו. חבר בישיבות ההסדר. חבר לעולם הכיפות הסרוגות. חבר טיפש. חבר שלא ידע שכשלומדים על "תקפו כהן" אין זה אומר שצריכים מיד ללכת ולתקוף כהנים; שאם לומדים על בן סורר ומורה אין המסקנה שעלינו ללכת ולהרוג בנים שנראים כאילו לא שומעים להוריהם. שכשהרב מלמד על "רודף" הוא לא חולם בשום סיוטי זוועה שלו שהכוונה היא ללכת ולרצוח ראש ממשלה.

בימים שאחר כך הופרה שלוותה של הישיבה. רבנים שכל עיסוקם בראשונים ואחרונים, כל עניינם בסוגיות שונות ומשונות, תיאורטיות ברובן, מתוך ים התלמוד. נלקחו ללא כבוד לחקירות משטרה רק משום שמישהו הלשין עליהם שהם העזו לעסוק פעם בסוגיית "רודף". רבותינו, מאור עיניהם של תלמידי הישיבה נלקחו מבוזים ברכבי משטרה. גדולי תורה שכל תלמידי הישיבה קמים ממקומם כשרואים אותם נכנסים לבית המדרש, מובלים אחר בזיון למקום שאיש לא ינהג בהם ובתורתם כבוד. בתחילה עוד היינו מלווים אותם לחקירות, שרים לכבודם. אבל אחר כך הבנו שזה לא תורם לשום דבר, לא לרבנים ולא לכבודם.

ואז הגענו ל"הכחשה" – לא האמנו, או שאולי לא רצינו להאמין שזה כך. דבקנו בתיאוריית הקונספירציה. אדיר זיק וברי חמיש היו לנו כ"אורים ותומים" את כתביהם למדנו על פה. "מי צעק סרק סרק?" ו"למה הרכב נסע לבית החולים בדרך הארוכה?". שמענו סיפורים על אנשי שב"כ שנרצחו באישון לילה. ושאלנו "מי באמת רצח את רבין?".

אבל הוא, הרוצח המטורף ההוא, חובש כיפה, תלמיד ב"הסדר", היה מסתכל במבט הרוצח שלו והיה עונה שוב ושוב "אני! אני רצחתי את רבין – לא אבישי רביב, לא אף אחד אחר. אני רצחתי את רבין". הרוצח המטורף לא נתן לנו שום פתח מילוט מהאמת האיומה - והוא כמו לוקח את הטירוף שלו ומעמיד אותו מול פנינו – הוא רצח את רבין. באמת.

אהבנו לא לאהוב אותו, את רבין. אהבנו לשים אותו כחץ למטרות הלעג שלנו. לא חלמתי שמישהו ייקח חץ של לעג, יעשה ממנו חץ אמיתי. יטבול את החץ ברעל מהול בסוגיות עמומות שכביכול לימדו אותו, וישלח את החץ הזה ללא רחם בליבו של איש מאחינו, בשר מבשרנו.