שלום, זקן

בנחרצות מעט מנותקת מסביבתה הטבעית, כמחנכת זחוחה בשנת שבתון, שיגרה השבוע מדליין אולברייט, מזכירת המדינה לשעבר של ארה"ב, מקבץ נדיר של פניני הגות עצבניים וכמעט חתרניים בדייקנותם לאוויר התקשורת: מעט על המצב באופן כללי, הרבה על מנהיגי המזרח התיכון וכמה פירורי אין-ברירה על הפיגועים שבוצעו נגד הכוחות האמריקאיים בעיראק.

בשיא המונולוג שנשאה, הגדירה אולברייט (המקשישה בזכות עצמה, אגב) את אריאל שרון ואת יאסר ערפאת כ"שני זקנים עקשנים השונאים זה את זה". בדבר ראש ממשלת ישראל גרסה כי "שרון הקיצוני יכול אולי להשיג שלום, אבל אינני חושבת שהוא איש של שלום". בהתייחסה ליו"ר הרשות הפלסטינית, ערפאת, אמרה: "הוא הגיע לביתי, הזמנו אותו כמה פעמים לבית הלבן, ואני שמחה שעשינו זאת. כעת אני מכירה אותו, ואני חשה שאני יכולה לומר שהוא אינו רוצה להשיג שלום".

ובכן - בתור מי שזה מכבר אי אפשר להציג בציבור כ"נערה", בכל זאת היה בדבריה של הגברת אודות צמד הקשישים הבלתי רלוונטיים מעט יותר מסתם התבטאות לא דיפלומטית שנפלטה בשוגג. למעשה, היא השכילה לתאר במילים הפשוטות והישירות ביותר את עירומם של שני המלכים. עירום באוש ובלתי מצודד בעליל.

מזכירת המדינה לשעבר הפליאה לבטא בבהירות בלתי מתנצלת את שמעטים מדי מעזים לחשוב, שלא לדבר על להצהיר בפומבי. בשורה התחתונה – אם לפתח מעט את טענתה של הגברת - שני המנהיגים האלה, המתעבים זה את נשמת אפו של זה – ולא מהיום, לא יביאו את השלום. לא בחייהם, לפחות. והרי גם אם יצליחו להגיע מאונס לכדי שרבוט הסכם מגומגם ועמוס הסתייגויות והתניות, איש מהם – ובהתאמה, גם איש מאתנו – לא באמת יתרגש ויצא לחולל ברחובות בבגדי חג. הרי אף אדם שעיניו בראשו לא באמת מאמין שאיש מהשניים באמת חפץ בכינונו של הסכם שלום. ב"עשיית צדק", אולי כן. הרי כל אחד מהמנהיגים מנפנף במניפסט הצדק האבסולוטי והמנומק שלו בכל הזדמנות. ועדיין, מאוד קשה לחשוד בקיומה של נהייה אמיתית, רגשית ואידיאליסטית לשלום בחזהו של איש משני המנהיגים העייפים, מוכתמי הדם ולמודי המלחמות האלה. מעבר לכך, בכדי להגיע לשלום, לא מספיקה רדיפת צדק. צריך גם אישיות, קורטוב של אצילות ונכונות לויתורים, בשני הצדדים.

תחושה מייאשת זו מביאה לתהייה שמא – עם כל אי הנעימות הנלווית למחשבה כגון זו – שלום מלא וחף ממשקעי איבה אישיים בין שני מנהיגים שמתפקדים מזה שנים כחתול ועכבר, לא יתקיים לעולם. ואינני פסימית. שלום בהחלט עשוי להיבנות, בעתיד, ואולי גם לשרוד לאורך זמן - אך רק כשזמנם של שני מנהיגים אלה יחלוף, כדרך הטבע, ואת מקומם ימלאו מנהיגים צעירים, נמרצים, רחבי אופקים ואולי אף מעט נאיביים וחסרי ניסיון פוליטי יחסי. יתכן שחוסר ניסיון, במקרה זה, עשוי דווקא לשרת את המטרה. המשוואה "שלום תמים – עם מנהיגים תמימים". נשמעת אפשרית, אם חושבים עליה ברצינות. שהרי – זיכרון אירועים שלא עברת על בשרך הצעיר שלך ממש, לעולם לא יבער בעצמותייך כאותה טינה רעילה שפושה בדמם של מנהיגים קשישים, עיקשים, מרי נפש ועמוסי התחשבנויות כמעט אישיות. אינני מתכוונת לעצימת עיניים נוכח תלאות העבר וסבל הדורות שנחלו שני הצדדים, אלא על ניקיון יחסי של מוח ורגש צעירים, שמסוגלים עדיין להכיל תפישות חדשות ולעבד גישות נאורות, פתוחות ופחות קנאיות ביחס למושגים מתחום הדו-קיום והסובלנות.

מכאן, שלא מן הנמנע שרק מנהיגים חדשים - ואפילו נעדרי ייחוס שושלתי מפואר - שיכנסו לתפקידיהם כדפים בתוליים וחלקים, ישכילו להביא את השלום המיוחל שאיש מאנשי המלחמות השנואים כל כך על אולברייט לא הצליח לכונן עד כה. הרעיון מצטייר אולי כמופרך מתוקף תמימותו, אך לא משולל היגיון. אולי אף להפך - למען קידום תהליך השלום לא יזיקו לשני הצדדים מנות מוגדלות משהו של תמימות, אהבת חיים וניקיון כפיים. החומרים הפשוטים (עד נדירות) האלה, שמהם מורכב שלום.