הקלות הבלתי נסבלת של הקלות הבלתי נסבלת

חשבתי לשתף אתכם בתסריט שריצד בראשי מרגע שנחשפתי לידיעות המבעיתות: על הנערה שנפלה לאונס קבוצתי; על הנכדה שנעקדה על כורסת סבה ונאנסה תוך כדי צפייה בתוכנית טלוויזיה ועל נהג ההסעות שכבל את נוסעתו רפת-השכל אל הספסל האחורי של מרכבתו כדי להלעיטה בתשפוכת המזוהמת שריקונה לא סבל כל דיחוי שהוא; רציתי לשתף אתכם במראות הזוועה, אבל אלו קשים מדי לצפייה אפילו כשמנסים לראות את הדברים בעיני הרוח בלבד. אז בחרתי לעשות את זה אחרת, ולהעפיל לאחור אל כמה תחנות בזמן כדי ללמוד באיזה שלב של ההיסטוריה האנושית, החל גם הפשע הזה (כמו רבים אחרים), להימנות על שלל העוולות שמסוגלים בני-אדם לעולל לאחרים ואז מצאתי שגם כאן, כמו בסיפוק קין והבל הכול מתחיל מבראשית.


בספר בראשית, בפרק ל"ו (פרשת וישלח), מסופר על דינה, בתו של יעקב אבינו ואחותם של תריסר בניו מהם נחרזה חוליית שניים-עשר השבטים הידועה. תפקידה של האחות אשר 'זומנה' לגלם את תפקיד הנאנסת בפרשה, היה להדגיש את חשיבותם של דפוסים דמוגראפיים מקראיים ואולי גם ערכים נלוזים כמו היבדלות והסתייגות מכול מה שזר, נקם וכמובן - הערך החשוב של כבוד המשפחה.

שליחותה האפיזודית הקצרצרה של דינה בסאגה המשפחתית הענפה, החלה כמובן עם יציאתה לפוש בשכם – העיר השכנה, וזאת לאחר שקצה נפשה של הנערה הצעירה בהסתגרות בדל"ת אמותיו של אוהל יעקב אביה. את תפקידה במערכה היא סיימה ברגע שזו נלכדה ע"י אנס שתקף אותה וחמס ממנה את תומתה ואת כבודה, וכזה היה הוא סיפור המעשה: "ויירא אותה שכם בן חמור החיווי נשיא הארץ וייקח אותה וישכב אתה ויענה?".

מכיוון שאז לא הייתה מערכת משפטית מוסדרת וממוסדת שתתבע את האנס לדין ותדאג אף לענישתו, עשו זאת אחיה של דינה ששימשו בתפקיד של שופט ושל תליין יחדיו וזאת בעת שיצאו אל עירו של התוקף במטרה לגאול את דם בתוליה של אחותם שנאנסה.

על גורלה של דינה לאחר האונס לא נודע לנו דבר מפי סופרי המקרא שהטיבו אומנם לתאר את שעלה בגורלו של האנס ובני-עירו, אך התעלמו מגיבורת הסיפור עצמה, שהתאדתה כהרף עין אל עננת הלא-נודע. ומכאן למעשה, אין אנו יודעים מה היו קורותיה של הנערה וזאת לאחר שהותרה מסבך העקדה אליה נכבלה ע"י שכם בין חמור עד שהוא גמר והיא הותרה.


היום, יש מי שיחשוב ששפר עלינו מזלנו (ויש מי שיחשבו שלאו דווקא ועל כך ארחיב את הדיון מאוחר יותר), היות ובמדינת ישראל של היום קיימת מערכת משפטית מסודרת ומתוקנת, המאפשרת את ענישתם במישרין של אנסים (ורק אותם – שכן בסיפור דינה אנו נתקלים בענישה קולקטיבית בה נשאה עיר שלמה בתוצאות מעשהו של תושבה). בכך בעצם, באים ביהמ"ש ומערכות האכיפה לשרת שתיים מן התכליות המרכזיות שבענישה: האחת היא לוודא שאותם מזידים זכו לגמול לו הם ראויים ושנייה היא "לבטא את סלידת הציבור ממעשיו של הנאשם ולהביא להוקעתו ולהרחקתו מהחברה ומהקהילה בה הוא חי לתקופה ארוכה וממושכת." [מתוך: תפ"ח (תל-אביב – יפו) 1010/01 – מ"י נ. בן-יצחק שמואל].

כאמור מידת העונש היא אינה פרי רוחו של השופט הדן בעבירה, כי אם תוצר של קביעת המחוקק שהגדיר מהי עבירת אינוס לפי חוק ומהו העונש לו ראוי מי שנחשב אנס. לגבי ההגדרה של עבירת אונס בטרמינולוגיה המשפטית, אומר המחוקק באופן חד-משמעי: אונס הוא "החדרה של איבר מאיברי גופו של אדם או החדרת חפץ כלהו על-ידי אדם לאיבר מינה של אישה ללא הסכמתה החופשית (הסכמה חופשית אגב, מוגדרת כהסכמה למעשה מיני, שהחוק מקבל אותה כתקפה: הסכמה שאיננה ניתנת על רקע של גיל צעיר מדי, חולי נפשי, פיגור, רמייה, חוסר הכרה, יחסי תלות או מרות או יחסים מיוחדים אחרים עם התוקף). העונש המרבי שניתן לפסוק על נאשם בעבירות מסוג אונס או מעשי סדום בכפייה, יכול להגיע עד 16 שנות מאסר, ובנסיבות מחמירות (כמו במקרה של אונס קבוצתי) יכול העונש להתארך אפילו עד 20 שנה.

העונש על עבירת אונס, קבוע אף הוא בצורה נחרצת לפחות ע"י המחוקק, שכן בראי הפסיקה משתנים ממדי הענישה הנשקלים ביחס לפרמטרים שונים כגון מצבו של התוקף בזמן המעשה, מה שגורם לטחנות הצדק להיראות כאילו הן מחמיצות את מטרתן. כזה למשל היה המקרה של בני סלע האנס הסדרתי עוד לפני שנודע ככזה. שכן, עוד בטרם הוא הורשע בסדרה של מעשי אינוס שבעטיים הוא הושלך לכלא לשנים ארוכות, הוא ריצה עונש מאסר קצר של פחות משנה וחצי שנגזר עליו וזאת לאחר שהורשע בביצוע של שבעה מעשים מגונים בנערות צעירות. כך גם היה בגזר דינם של הנערים מרמת-השרון שהורשעו באונס חברתם ושעליהם נגזר לרצות עונשים אשר בקולתם הם אינם עומדים כלל ביחס לחומרת-מעשיהם.

ברם, החמור מכל בעיני, הוא מקרה של גבר בן 60 ששכב במשך שנתיים עם נערה בת 12 (זאת אומרת שהוא קיים אתה יחסי-מין למן היותה בת 10). מה גם שאותו שטן זקן חטא פעמיים כאשר לא רק בעל את הברייה הקטנה שטרם הנצו נעוריה, אלא גם שילם לה בתמורה למעשיה פעם 50 ¤ ופעם 100 ¤, ובכך לימד אותה לזנות, לטמא ולמכור בזול את גופה ואת נשמתה – הלו הם קנייניה היקרים מכול. כגמול למעשיו, נידון אותו רשע מקולל רק לחצי שנת מאסר. נימוקו של השופט שהטיל את גזר-הדין המביש היה אף הוא מכלים לא פחות: "המתלוננת הייתה מעוניינת בכסף והנאשם בחסדיה".

ולדידו של אותו חורץ משפט ומפלל האמור לעשות צדק בהיכלו, הרי שאין ספק שדבריו המאוסים מעלים תמיהה לגבי כושר שיפוטו וזאת בייחוד כאשר התמונה שהוא מנסה לצייר כאן מראה כאילו היה כאן מיזם משותף של שני הצדדים. החיזיון הזה כשלעצמו הוא מטורף ומעוול ואי-רציונאלי בעליל וזאת בעיקר לאור גילה הצעיר של הקטינה שהייתה רק בת 10 בעת שהוחלה מסכת סבלה המתמשכת שארכה שנתיים ימים ומן הסתם גם תימשך עוד שנים ארוכות ומיותר לומר – עד סוף ימיה של אותה זאטוטה תמימה ונקיית-כפיים שחייה כבו עוד בטרם הפציעו.

אולם, לא כל השופטים היו מקלים ראש במעשה שכזה, ויש בהם כאלה שיהיו דגולים, רגישים ומבינים מספיק בכדי לגלות מידה כזו של אמפתיה שתעמוד לנגד עיניהם בשעה שיעמידו על מאזני הצדק את שיקולי