הרמוניה

לפני שבעים ושתיים שנה טבע דוד בן-גוריון ראש-הממשלה הראשון של מדינת ישראל את האמירה "ארץ ישראל יעודה לעם היהודי ולערבים היושבים בתוכה". שבע-עשרה שנים לאחר מכן, עם ההכרזה על הקמתה של מדינת ישראל ב-14 במאי 1948, חזר בכור קברניטיה של מדינת היהודים על אותם הדברים במגילת העצמאות אשר הבטיחה לקיים "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחי המדינה, בלי הבדלי דת, גזע ומין". מן המצב היום, חמישים וחמש שנה לאחר ההכרזה על עצמאותה של מדינת ישראל, עולה כי אותם פרנסים שהיו שותפים ליציקת מסדיה החוקתיים של המדינה ובכללם דוד בן-גוריון, פתחו בכד וסיימו בחבית כאשר הבטיחו את הקמתה של ישות שלטונית עצמאית ומה גם שוויונית.

על-פי כל אמת מידה שהיא נראה, כי הפערים הקיימים בין האוכלוסייה היהודית לבין האוכלוסייה הערבית הם תהומיים ובאים לידי ביטוי בכל תחומי החיים. מצב זה מעיד על דיסקרציה מכוונת של המשטר הישראלי, המבכר את אזרחיו היהודים על פני אלו הערבים.

כראיה חותכת למצב, תהווה הקצאתן הלא-שוויונית של משאבים במערכות החינוך, הרווחה וכיוצא בהן. ממסמך שחושפת האגודה לזכויות האזרח לעיונו של הציבור (מתוך: "איפה ואיפה - מאזן השוויון בישראל" – דו"ח האגודה לזכויות האזרח בישראל 1999), עולה כי האפליה בהקצאת המשאבים בתחום החינוך פוגעת בעיקר במגזר הערבי והיא נמשכת לאורך כל שנות המדינה. מדיניות זו, שיושמה במהלך שנים רבות, יצרה פערים גדולים מבחינת התשתית במוסדות הפדגוגיים: כמות הציוד, איכותו ורמת המכשור נמוכות מאלה המצויות בבתי-הספר היהודיים. כמו כן, נוצרו פערים מבחינת כוח אדם: קיים מחסור בכוח אדם מיומן ומקצועי והצפיפות בכיתות גבוהה בבתי ספר ערביים יותר מאשר בבתי-ספר יהודיים, מה שהוביל ליצירת הבדלים משמעותיים ברמת ההישגים בין תלמידים ערבים לתלמידים יהודים. חוסר זה של שוויוניות בא לידי ביטוי באחוז נשירה גבוה מבתי-הספר הערבים ובפערים בתוצאות בחינות הבגרות ובזכאות לתעודת בגרות.

גם בתחום הרווחה המצב איננו מרנין וגם בתחום זה ניכר כי הקצאת המשאבים המוקצבים ע"י הממשלה אינה שוויונית כלל. תקציבי לשכות הרווחה ביישובים הערביים נמוכים מהתקציבים הניתנים ליישובים היהודיים, ומספר התקנים למספר העובדים הסוציאליים בלשכות רווחה ביישובים ערביים נמוך ממספר התקנים לעובדים סוציאליים בלשכות הרווחה לעובדים יהודיים. למרות מגמת השיפור שחלה בשנים האחרונות ברמת החיים של האזרחים הערבים במדינת ישראל, עדיין קיים הבדל בין רמות החיים של שתי האוכלוסיות. למשל: אחוז המשפחות החיות מתחת לקו העוני בשנת 1980 גדול פי 3.22 מזה שבמגזר היהודי ובשנת 1993 – פי 2.26.

על חוסר השיווי והיחס המפלה שמעניקה ממשלת ישראל לאזרחי המדינה הערבים, מתווספת גם נטייתו של חלק מן החברה היהודית להפלות אזרחים ערבים, להתנכל אליהם ואף להתייחס אליהם כאל מוקצים מחמת מיאוס. יחס זה בא לידי ביטוי בהתנגדות למגורים של ערבים בשכונות יהודיות, באיסור כניסה של ערבים למקומות בילוי ובידור ובשימוש בביטויים גזעניים כלפי אזרחים ערבים.

חלק מהיהודים במדינה, אינם רואים בערבים וביהודים חברה אזרחית אחת שיש לה מדינה משותפת, כלומר, הם רואים במדינת ישראל מדינה של יהודים בלבד. מכאן, אין תימה שיחס זה של מדינת ישראל ואזרחיה היהודים, רק מגביר בקרב הערבים את הניכור כלפי המדינה ואת תחושת התסכול של הקבוצה הערבית. הערבים מצדם, אינם חשים שחולשתם נובעת אלא כתוצאה מאפלייתם המתמשכת ומאי-יכולתם להשתלב באופן מלא ושוויוני בחברה הישראלית.

מכאן רק סומא יכול היה שלא לראות את הכתובת שהייתה רשומה כבר מזמן על הקיר ורק חירש יכול היה שלא לשמוע את קול שוועתם של ערביי ישראל המזדעקים על אפלייתם. המהומות הערבית שנוצרה עם במהומות אוקטובר העומדות בסמל פריחתה מחדש של התנועה האסלאמית הם הבעת תרעומת על אותה מסגרת מדינית שאינה נותנת להם שוויון.

ערביי ישראל מבקשים היום לתת דרור לרגשותיהם, לתסכוליהם ולזעם המפעפע בקרבם עוד מקדמת דנה והם אינם מפחדים להתאגד, להתלכד, להצית שלהבות קרב בעיר ובכפר ואחר-כך גם לשלם את מחיר הבעירה. מבחינתם גם אם יהיו כמה כאלה שהחוק יצליח להניח את ידו עליהם ולתבוע מהם מיקח כמו חופש ניעותם או אפילו חירויות קולקטיביות יותר, כגון חופש הביטוי, חופש ההתאגדות וכיוצא בהן, הם כבר עשו את שלהם. את המחסומים שנפרצו עכשיו איש לא יוכל להקים מחדש, את הפיות שנפתחו איש כבר לא יוכל לסכור ולבטח לא להחזיר אליהם את המילים שיצאו מהם.

ערביי ישראל של היום אינם יכולים לשדר 'עסקים כרגיל' בעוד שאחיהם השוכנים ממערב לירדן נאבקים על הקמת ישות מדינית עצמאית, מבחינתם אין זהו אלא הזמן המתאים ביותר לגילוי דעתם שנסתתרה מזה שנים בחביוני הכרתם, ושעכשיו עם היגלותה היא מבהירה לנו מה הם באמת חושבים עלינו ועל התנהלותנו, שליטיה ונתיניה העבריים של המדינה היהודית שבגבולותיה הם נלכדו שלא מרצונם.

מי ייתן אם כן, ועל אף הכול (ובייחוד ל"אור" תוצאותיה של הוועדה ההיא שנחתמה בידי סממניה הימניים של ממשלתנו: לבנת, לפיד ודומיהם כשבראש שבטם שרון), עדיין יהיה ולו שמץ של סיכוי שתהיה זה שנה של דו-קיום הרמוני ואמיתי.