הקומבו והמאמא עוף

בשבת האחרונה חיפשנו מקום שירגיע את רעבוננו, נסענו לאורכה של הטיילת בת"א, חנינו קרוב לבניין השגרירות האמריקאית ונכנסנו למזללה חדשה שנפתחה זה מכבר, מבלי להזכיר את שמה של רשת המזון אציין רק כי היא שייכת לאחד הקונגלומרטים הגדולים בעולם בתחום הפאסט פוד, כל אחד מאתנו פגש בה בארצות העולם, החל בארה"ב וכלה בקוריאה ופרו, עמדנו בתור כמו כולם ופתאום נגלה לפני מחזה לא שגרתי.

עשרות עובדים זרים מלאו את חלל המסעדה: גברים, נשים וילדים שדיברו בבליל של שפות. הם היו שקועים, כל אחד, בפיסת הארוחה שלו שדמתה דמיון מפתיע למנה של היושב מולו שדמתה למנה של היושבת מולו שדמתה לארוחה אותה אני עצמי עמדתי להזמין לעצמי.

כשהגיע תורי להזמין גיליתי כי התפריט המוכר לי כל-כך מהמזללות הזהות של הרשת בחו"ל עבר התאמה לארץ הקודש. חלק מהמרכיבים שונו, אחרים הוחלפו, שיטת ההכנה אחרת ואפילו את "מנת הקומבו" הידועה מחליפה "מנת הטירוף", הזמנתי שתיים ותהיתי לעצמי היכן בעצם אני נמצא.

אם לשפוט על פי שמה של הרשת והמותג הידוע הייתי חייב לומר שאני באמריקה, אבל המעשים שעשו הילדים במטבח למנת העוף שלי חייבים להיות מקוטלגים תחת הערך "מזון ישראלי". ומה לגבי שכניי לשולחן? הם לחלוטין אינם אמריקאים (למרות שהיו שם גם שני עובדי השגרירות) ובוודאי שאינם ישראלים, ייתכן ואני בבבל, הרהרתי, ייתכן עם זאת שאני בתוך תמונת המציאות כפי שהמציאות צריכה להיות.

בספרו המצוין של כתב הניו יורק טיימס תום פרידמן "הלקסוס ועץ הזית" מובא סיפורן של שתי האסכולות המובילות של תחילת המאה 21, בצד אחד שוכנת לה "אסכולת עץ הזית" אשר ביסודה הרצון לשמר את הקיים, לא לאבד את המסורת, הרצון והנאמנות המוחלטת לאחיזה בקרקע, עץ הזית הוא כינוי לנאמנות המוחלטת לזהות הלאומנית, זוהי אסכולת השמרנות והעבר.

בקצה השני ניצבת לה "אסכולת הלקסוס" כשמה של המכונית היוקרתית מבית טויוטה. "אסכולת הלקסוס" מסמלת את הקדמה והנאורות. בבסיסה ניצבים התהליכים הכלכליים החדשים, העדרם של הגבולות הפיזיים, הרב תרבותיות, הבשורה שבעוצמת המחשוב והאינטרנט.

פרידמן רואה לנגד עיניו את ההתנגשות הבלתי נמנעת בין שתי האסכולות בתוך העולם הגלובלי של היום. את ישראל והפלסטינים, לא קשה לנחש, ממקם פרידמן עמוק בתוך שבטי עץ הזית. המאבק האינסופי של בני הדודים מסמל יותר מכל את הכמיהה לקרקע, לאדמה, את הרצון שלא לוותר על הלאומיות. מאתיים מטר מהמזללה נמצא מתחם הדולפינריום - תזכורת מדממת לעץ הזית שלנו.

לא יכולתי שלא להרגיש מבולבל: הימים ימי פיגועים וסיכולים, מסביב מדברים על "המצב" ועל התנחלויות וקסאמים, שגרה של סכסוך על טריטוריה, סכסוך שבסופו של יום עוסק בכמה מאות דונמים שבמחלוקת, סכסוך על קרקע של אדמה טרשית וסלעים בני למעלה ממיליון שנה.

והנה אני פה מביט החוצה לעבר ים השימשיות שצובע את החוף כמארג של שפיות ביום שבת קיצי, לידי משפחה מתאילנד או וייטנאם אוכלת בהנאה מנת עוף וצ'יפס אמריקאים עם ניחוחות ישראליים, מכוניות של דיפלומטים נוסעות לאורך השדרה והכל כך נדמה גלובלי. שליו. הרגשתי פחות כמו עץ הזית אבל גם לא בדיוק כמו הלקסוס, יותר נכון להגיד שהרגשתי כמו כלי תחבורה שעשוי מעץ. הרגשתי כמו חאסקה.