דרוש: כריש (או בולדוג)

כבר כמה שבועות שאני יושב מרותק לטלוויזיה מדי שבת בשעות הצהריים. מיקי רוזנטל, בחור כבד עם פה גדול, מגיש שם את אחת התכניות המרתקות ביותר שמשודרות היום בטלוויזיה הישראלית. קוראים לה "בולדוג", והיא עוסקת בנושא חשוב ומעניין: איכות הסביבה. צוות קטן ורציני מצליח להפיק תכניות מעולות ואיכותיות בצרורות. פעם היו אלה ארובות שפולטות גזים רעילים לאוויר שאנו נושמים; בפעם אחרת דיברו על צינורות שמזרימים שפכים למים בהם אנו מתרחצים; ולאחרונה חשפו את הריסוסים שמזהמים את הירקות שאנו אוכלים. כל תכנית היא פרי של תחקיר מקיף, שחושף מחדלים, שערוריות ועוולות שזועקות עד לשמים המזוהמים - תוך רמיסת החוק וצפצוף על האזרח הקטן והאוויר שמגיע לאפו.

רוזנטל והצוות שלצדו לא בוחלים בשום אמצעי כדי להצדיק את שמה התוקפני של התכנית. הם יוצאים לשטח, רודפים אחרי מי שפוגע באיכות הסביבה ומטרידים את אלו שהורסים לנו את הטבע - בבתיהם ובמקומות הבילוי שלהם. המצלמות של "בולדוג" מגיעות למשרדים הממוזגים של מנהלים ויו"רים של מפעלים מזהמים; רודפות אחר ראשי ערים שמעלימים עין ממחדלים – בתמורה לדמי שתיקה; ולא מרפות גם מאישי ציבור - החל ממנכ"לי משרדים ממשלתיים, וכלה באלופים בצה"ל.

התמונה המלוכלכת המשתקפת מהחשיפות של התכנית היא עגומה, קודרת ומעציבה כאחד. אנשי עסקים, כרישי נדל"ן ופוליטיקאים חוברים יחד כדי לגרוף עוד מיליונים - על חשבון הבריאות ואיכות החיים שלנו. המשרד לאיכות הסביבה, שאמור להיות הגוף שיעצור את כל זה – חסר כל שיניים ויכולת אמיתית להתמודד עם ממדי התופעה. פקידיו ופקחיו ניצבים חסרי אונים – פעם אחר פעם – מול הכסף ותאוות הבצע המסנוורים את עיניהם של כל הנוגעים בדבר. "המשטרה הירוקה" כבר מזמן הפכה לבדיחה תורנית. חוסר האונים המשווע, ההרגשה של "אין מה לעשות", וההפקרות שלנו, כתושבי המדינה – פשוט מקוממים.

בתום כל תכנית אני מתמלא מחדש בהרגשת גועל, כעס ותסכול על הממסד הצבוע, שמאפשר למצב הבלתי אפשרי הזה להתקיים. חוסר הנוחות שמציף אותו נוכח המראות הקשים שנחשפים בתכנית – הורס לי את כל השבת. לא פחות. המחשבה ששבה ועולה במוחי פעם אחר פעם, היא שאין כל טעם להשקיע מיליארדים בביטחון – כדי לקיים פה את החיים – אם האיכות שלהם הולכת ומדרדרת. אז מה ניתן לעשות, בעצם? האם ענן שחור, תרתי משמע, צפוי לכסות את קיומנו בארץ הזאת, שגם כך אינו פשוט כלל וכלל?

תתפלאו לשמוע, אך יש דרכים לפתור את המצב, ולא מדובר רק בכסף. אני מציע: מהפכה במשרד לאיכות הסביבה. מדובר, בראש ובראשונה, בשינוי הגישה. בראש המשרד צריך להציב אדם בוטה, גס וחריף. אין אפס. העדינות והענווה של הפרופסור המכובדת (יהודית נאות משינוי) שמנהלת את ענייני המשרד היום – אין להם מקום בישראל של שנת 2003. אולי בעוד כמה שנים, אחרי שדברים ישתנו. צריך להושיב שם אחד שיודע לדבר ושיוכל "לעשות את העבודה". מישהו שהנושא נושף בעורפו ושיודע להזיז עניינים; צעד שני יהיה הגדלת הסמכויות ויכולת הענישה של המשרד. אם רוצים לפגוע בבעלי ממון, צריך לבעוט בהם מתחת לחגורה – איפה שהם מחביאים את הכסף. תראו איך הם יתחילו לשקשק. המשרד יצטרך להשקיע משאבים רבים גם בנושא הפרסום וההסברה. אני מציע לחשוף, על בסיס חודשי ממש, כל מפעל, עסק, רשות מקומית או אדם הפוגע בסביבה. משהו סטייל: "מבוקשים - על פגיעה באיכות החיים שלנו".

בחו"ל זה כבר קרה. התושבים הבינו שאין חיים ללא איכות חיים, ומחאה ציבורית גררה חקיקה ענפה בתחום. במדינות מפותחות לא תמצאו היום רשת מרכולים שמוכרת לצרכניה מלפפון נגוע בחומרי הדברה; הם לא יעזו להסתכן בפגיעה במוניטין שלהם. אפילו רשת מקדונלדס הדורסנית נכנעה לאחרונה למחאת הצרכנים, והורתה לספקיה להפסיק להזריק חומרים "לא בריאים" לבעלי החיים מהם היא מכינה את ההמבורגרים שלה. ואם נעמיק בבוצה הרעילה, אני לא מכיר מדינה אירופית אחת שתסכים שאת הנחל הזורם בעיר המרכזית שלה יזהמו בקטריות, שגרמו למותם של בני אדם; אבל אצלנו, כך נראה, הכל אפשרי. עד שמישהו פה לא יתעורר יוסיפו חיינו להיות כלי משחק בידי קומץ עסקנים, שממרומי המגדל בהם הם מתגוררים - הכל נראה נקי וורוד. ובנתיים, אני רק יכול להמליץ גם לכם להצטרף לחבורה ההולכת וגדלה של צופיה הנלהבים של "בולדוג". בתקווה שהשיירה לא תעבור כשהכלבים נובחים.