בשמונה וחצי נרד לאכול משהו

את הסרטים של פיטר גרינאוויי אין לשפוט בקנה מידה סטנדרטי. מדובר, אחרי הכל, בבמאי המשתייך לדור הענקים החושבים. במאי שצריך לעמוד לצד גודאר, טארקובסקי ואנטוניוני בתהליך חניכה של כל צופה קולנועי. במאי שאפשר לאהוב או לשנוא, אבל חייבים להכיר את עבודתו.

ובאמת, סרטים של גרינאוויי ("טובעים במספרים", "הטבח, הגנב, אשתו והמאהב", "כתוב בעור") מכילים כל כך הרבה אמיתות מזוקקות ומסרים שכלתניים, שלא יעלה על הדעת לשפוט אותם באותם קריטריונים כמו אלה העומדים על הפרק בדיון על קולנוע הוליוודי. אם עולם הסרטים האמריקאי מספק גירוי דו-חושי תמידי וממכר, ותוקף קודם כל את הבטן, הרי שהקולנוע של גרינאוויי יתחיל דרך קבע את פעילותו באזור המוח, שם יצית אלף מחשבות שונות, ובסופו של דבר יסתיים גם הוא בתחושה בטנית עמומה.

לא במקרה חוזר ומדגיש גרינאוויי בכל הראיונות שנתן בחייו כי הוא מצפה מהצופים שלו שלא יבואו לאולם אחרי ארוחת ערב (במסגרת ההקשר הנהוג "Dinner and a movie") ושיקדישו לסרטיו פוקוס מלא. הוא, מצידו, בהחלט מספק את הסיבות – גם חמש צפיות עוקבות באחד מסרטיו יעוררו גיצים מוחיים שונים לגמרי. אין מה לומר, ליגה אחרת. לכן כל כך קשה יהיה לומר ש"שמונה וחצי נשים" הוא סרט פחות טוב של הבמאי הנערץ הזה.

"שמונה וחצי נשים" עוסק באב ובנו המקימים הרמון בהשראת הזיותיו של גיבור "שמונה וחצי" של פליני. הנושאים הקבועים של גרינאוויי – מאבקי שליטה של נשים מול גברים, ניהיליזם וגרגרנות תרבותית, מין ומוות, קיטלוג ומספרים, ולאחרונה גם כמיהה אוריינטלית - מלווים את העלילה גם כאן. אלא מה – הסרט לא נראה מוגמר. הצילומים, בחלקו של הסרט, מרושלים (למשל באולם המשחקים ובחדרו של הבן), ההברקות הוויזואליות המהפכניות שייצר גרינאוויי עד עתה (הסימטריה של "חוזה השרטט", הצבע של "הטבח, הגנב, אשתו והמאהב", הפורמט של "כתוב בעור") חסרות.

העובדה התמוהה שב"שמונה וחצי נשים" ויתר גרינאוויי לחלוטין על פסקול, אחד האלמנטים המרכזיים ביצירתו (בעיקר בשיתוף עם מייקל נימן) מחלישה גם היא את העוצמה של הסרט והופכת אותו, למרות השנינות הבריטית ושבירת המוסכמות המוכרת (אב ובן העוסקים יחד בענייני מין), לפרויקט קטן שייחבא לעד בתוך הפילמוגרפיה האדירה של הבמאי הזה. "שמונה וחצי נשים" אולי לא יחלחל לכם אל הבטן כמו הקודמים, אבל מבחינת גירוי מוחי זו עדיין האופציה המושלמת. רק אל תבואו אחרי החומוס.